הקלות הבלתי נסבלת של הטימטום

אז יצאתי מהר מהר, כולי פרועה, אפילו להסתרק לא היה לי זמן. אני חייבת לקנות את הדגים לשבת למה אם אני לא יספיק לא יישאר טרי ואני יצטרך לקחת את הקפוא מהמדף של המכולת של זנזורי המרוקאי ממתחת לבית. ומשה כפרה עליו ישר מרגיש בטעם שזה לא בא עכשיו מהים ולא משנה כמה פלפצ'ומה אני ישים בפנים, שמשה אומר ששורף פעמיים, פעם אחת על הלשון שאוכלים ופעם שניה שיוצא באסלה. בדרן משה שלי, בחיי. שהוא צוחק את הצחוק שלו כמו איזה ילד אני בפנים מרגישה כאילו כל השמש בבטן שלי. מה אני יעשה, ככה אני אחרי כל השנים וכל הדברים עוד אוהבת אותו, באמת. ובלילה, תמיד אחרי שאני עושה למשה את הדגים חריפים ואת הקובה אדומה עם המרק סלק בדיוק כמו שאמא שלו עליה השלום היתה מכינה ואת הטבית על הפלטה בדיוק כמו שסבתא שלו זיכרונה לברכה היתה עושה עוד כשהיא היתה ילדה קטנה, ממש קטנה בעיראק, שעמדה יחפה במטבח על שרפרף ששמו לה למה היתה קטנה, לא הגיעה לפתיליה אפילו, אז ככה אני יודעת שאם הכל יהיה בסדר בדיוק כמו שמשה אוהב אחרי שכולם יושנים הוא יבוא עליי ואני בחיים לא אמרתי לו לא. בחיים, 25 שנה כמעט. גם כשכאב לי ולפעמים הייתי כועסת למה משה לא חוסך בקללות שהוא עצבני, אבל אף פעם לא אמרתי לא. אמא שלי תמיד אמרה שככה זה, לא משנה מה היה ביום, בלילה אם הגבר בא עליך את אומרת תמיד כן. אז מה אם לא בדיוק עכשיו בא לך ואולי את במחזור, תמיד את עושה מה שהבעל אומר, למה הוא הגבר והוא תמיד צודק וככה זה גבר יא בינתי, הם יש להם יצר שלא יכולים בלי, אז את תעצמי עיניים ותחכי שזה ייגמר. אז ככה אני לפעמים אחרי שמשה צועק ושובר את הצלחות היפות של שבת וקורא לי מטומטמת למה שנתתי לאלירן כפרה עליו 100 שקל ליציאה ומה קרה, סבתא שלך מחרבנת כסף שאת ככה מפזרת אותו, ואני קורע ת'תחת כל היום במפעל בשביל 100 שקל והחרא הזה מוציא את זה על הזונות של השכונה. אז אני בוכה על הרצפה במטבח גם כי אני מפחדת מהידיים של משה וגם למה שכואב לי שככה הוא מקלל את הבן שלו ששומע בחדר הכל וגם כי זה היה הסט היפה של שבת ועכשיו יהיה חסר כלים בסט ומאיפה אני יביא חדש להשלים. ככה הוא מקלל במילים לא יפות שאני מתביישת להגיד, אותנו חינכו שאסור להגיד מילים כאלה, אבל משה לא יכול לשלוט בעצבים שלו, מה לעשות, הוא לא באמת מתכוון. הוא אבא טוב, באמת. ומה אני יעשה אם אני יעזוב אותו? איפה אני יחיה ומי ידאג לילדים לדברים של הבית הספר? ומי ילך לבנק וישלם חשבון חשמל? ומסכן משה מי יעשה לו דגים חריפים לשבת וככה ישב לקידוש לבד? חראם עליק. לא נורא, באמת רוב הזמן בסדר. רק שיש לו יום לא טוב במפעל וככה העצבים שלו עולים אז צריך לחכות בשקט בשקט ולא לענות לו, ואחר כך שהוא הולך לסלון לראות כדורגל אז אלירן כפרה עליו יוצא למטבח ושם לי את היד שלו על הכתף והעיניים שלו היפות כמו של משה עצובות קצת אבל אני לא מראה לו שאני בוכה ואנחנו אוספים ביחד את השברים של הצלחות ואלירן אומר לי "אמא, תיזהרי על הידיים שלא תיחתכי" ואני מסתכלת על הידיים שלי ואין בכלל דם, זה רק מהלב שלי נוזל, אבל לא רואים.