הרקפות שבועז קנה לי לכבוד יום הנישואין שלנו נבלו כל כך מהר השנה. עמדתי והבטתי בעציץ החרס שעליו ראשי הפרחים קמלו באופן כה מעורר רחמים וחשבתי כמה סמליות יש במתנה הקבועה הזו, שהוא מתעקש לבקש מהמזכירה שלו לשלוח לי בשמו כל שנה. הגשם ממש לא מפסיק לרדת היום, חשבתי כשהשענתי את ראשי אל זגוגית החלון, צופה ברחוב המטופח בין הטיפות. הידקתי את קשירת הסוודר על מותניי והסתובבתי מהחלון אל פנים החדר.
ניגשתי אל המכתבה הגדולה בצידו השני של החדר המרובע והתחלתי לסדר את חשבונות הארנונה המשולמים לפי סדר החודשים. את אלה מהשנה האחרונה הכנסתי למגירה, את הישנים תייקתי בקלסר. הסתכלתי שבעת רצון על שולחן העבודה הריק ממסמכים. הכל מאורגן ואין יותר מה לעשות. קמתי מכסא העור הגדול, הלכתי למטבח והרתחתי מים בקומקום בדיוק כשהטלפון צלצל.
זה היה בועז, מתנשף. קולו היה אפוף רעש מנועי מכוניות והמולת אנשים והוא התנשף תוך כדי ריצה בגשם, נאלץ להגביר את קולו כשאמר שכל היום הוא היה תקוע בישיבות ורק עכשיו יש לו איזה 20 דקות לחטוף משהו לאכול לפני הפגישה הבאה.
הנהנתי לתוך האפרכסת, מוציאה תיון מהקופסה ומניחה אותו בספל החרסינה, ודקלמתי את המשפט הקבוע: תנסה למצוא משהו מזין במקום הזבל שאתה מכניס לגוף שלך בדרך כלל, וכבר ציפיתי לשמוע את קוצר הרוח בנימת קולו החותכנית, ואת המשפט הבא שמזהיר אותי שלא ישוב בזמן לארוחת הערב, וחבל שאמתין.
ידעתי שבגלל זה הוא מתקשר כמובן. אבל הוא הפתיע בסדר המשפטים ושאל קודם איך עובר עליי היום. מופתעת, עניתי בקול מעט רם מדי, שנשמע מלאכותי באוזניי, שבסדר גמור וכבר הספקתי המון, יצאתי עם הכלבים ועשיתי קניות בדרך, קיפלתי את הכביסה של הילדים, סידרתי מחדש את ארון המצעים ואני שוקלת להכין מרק אספרגוס לארוחת הערב. הוא הגיב כמו שמגיבים לילד שמראה קשקוש שצייר בגן בגאווה ומסביר שזו מתנה מופלאה: יופי, חמודה. ומיד הוסיף בנימה חנפנית ורכה, שלא כדאי שאמתין לו עם ארוחת הערב כי היום שלפניו עוד ארוך.
כמה צפוי, חשבתי במרירות, תוהה האם עליי להחליף מצעים, ומנסה להיזכר מתי השקיתי לאחרונה את העציצים בחדר העבודה. עוד מעט הילדים יגיעו וידיים שמנוניות קטנות יגעו בכל המקומות הנמוכים, צעצועים יפוזרו על השטיח ששאבתי הבוקר, וריח של שיער חפוף וחביתה ומלפפון יתפשט בכל הבית.
בועז שתק, מסביבו נשמעו קולות צחקוק נשיים שגברו על הרעשים האחרים. מישהי עמדה קרוב מאוד אליו, וידעתי שהוא ממתין לשמוע את התגובה שלי. אמרתי לו כמו תמיד: אוקיי, אשאר ערה עד שתגיע, וכשהוא ענה שיפצה אותי על זה נשמעה הקלה ברורה בקולו והוא מיהר לסיים את השיחה.
הנחתי את הטלפון ולגמתי מהתה, נועצת עיניים מבעד לחלון המטבח בדקלים המתכופפים ברוח ששתלו כאן כדי שיעצרו קצת את הרוחות החזקות המנשבות מהים.
לא אמרתי לבועז שגם הבוקר, כשיצאתי עם הכלבים נתקפתי סחרחורת ובחילה והשארתי את כל הקניות על דלפק המעדנייה, מתנצלת ומבקשת משלוח הביתה, הולכת משם מהר, כמעט רצה, הכלבים גוררים אותי. לא אמרתי גם ששוב השתנקתי במעלית והלב פעם בחוזקה וחשבתי שהנה, תכף הוא פשוט יקפוץ החוצה, כי אני לא מסוגלת לבכות, אבל בפנים הכל מתחנן לזה עד שהראש מתפוצץ ולא עזרו 2 כוסות היין הלבן ששמרנו לסוף השבוע.
סיימתי את התה ושטפתי את הכוס, מניחה אותה על מתקן הייבוש. אולי כדאי לעשות אמבטיה חמה לפני שהילדים יגיעו וכבר לא תהיה הזדמנות, חשבתי בזמן שהלכתי לכיוון האמבטיה, פורמת את קשירת הסוודר ומניחה לו להישמט ממני על הרצפה הבוהקת שהברקתי הבוקר בחומר המיוחד ההוא שאמא של בועז המליצה עליו. מילאתי את האמבט במים חמים והלכתי לדלת הכניסה, פותחת את הנעילה הכפולה ומותירה אותה סגורה אך לא נעולה. התפשטתי לגמרי ונכנסתי לתוך האמבט. חמימות רכה עטפה את כל גופי. שליו כאן, חשבתי לעצמי, מול אריחי הפסיפס שהזמנו במיוחד מאיטליה. שיקעתי את כל ראשי בתוך המים שבאמבט הרחב, עיניי פקוחות, נשימתי עצורה. הדבר האחרון שחשבתי עליו היה שאני שמחה שלא יצטרכו לנקות אחריי כשלא אהיה כאן יותר.
לפני 17 שנים. 15 במרץ 2007 בשעה 12:43
