הקלות הבלתי נסבלת של הטימטום

בטח אירדם פתאום, תוך כדי משפט שלחשתי קרוב מאוד לאוזנו. בטוח שהבל פי ידגדג את העור החלק והעדין המצוי שם, בדיוק בין פאת הלחיים לתחילת הגילוח של הזקן, היכן שזיפים שחורים דוקרניים לעולם אינם צומחים.
הוא בטח כבר לא חושב שזה מקסים ומלא חן כפי שסבר בתחילה, כשהכל עוד היה חדש בינינו ובעולם כולו שסבב אותנו. הוא יגחך במרירות על הנטייה הזו להירדם פתאום, תוך כדי פעילות, מחר לפנות בוקר, כשאקיץ פתאום מתוך חלום רע. בטח אנשום נשימות מהירות ושטוחות, שלא מאפשרות למספיק אוויר להיכנס לריאות, לבי יפעם בעוז ויישמע באוזניי כהלמות תופים ברקות. ייקח לי כמה שניות להבין שנרדמתי אמש סמוכה על כתפו, קרוב מאוד לאוזנו שרק חציה מקשיבה לי, ושהוא בוודאי נאנח כמו תמיד ולקח עוד לגימה מהקפה החזק שלו, מסיר את משקפי הקריאה שלו ומשפשף את עיניו.
בטח אשלח יד קרה אל בטנו הקשה והחמה, ששערות שחורות מצמחות עליה, והוא יתכווץ מעט מתוך חצי-שינה, ייאנח עליי בהבל פה חמים של סדינים, יתהפך עם הגב אליי וימלמל בקול לאה וצרוד משינה שהוא מת מעייפות. אני בטח אמשוך את ידי חזרה לצידי גופי ואשכב שם בחושך, עיניי פקוחות ואספור את פעימות המחוג הגדול בשעון המעורר, והן יישמעו לי איטיות יותר ויותר ככל שהזמן ינקוף וייזל בין אצבעותיי הלופתות את הסדין.
בבוקר הוא יעמוד עירום בחדר האמבטיה, שדלתו פתוחה, ואשמע מהמיטה את רעש פכפוך זרם השתן שלו הפוגע במים שבאסלה מגובה רב. כך אתעורר ואכנס גם אני לשם, אוריד את המושב, אתיישב על האסלה, אחוריו העירומים מול פרצופי כשהוא מצחצח שיניים. אנחנו בטח לא נדבר.
כשאתקלח במים חמים שיצרבו את עורי הוא יתגלח. כשאצחצח שיניים הוא יתקלח. האדים שלי יפריעו לו, האדים שלו יפריעו לי. אני אעמוד שם, בטני צמודה אל השיש מול המראה ואחניק צעקה וגם את הדחף לזרוק את צנצנות הקרם והדאודורנט על המראה ולנפץ את דמותי הניבטת אליי לרסיסים קטנים ומעוותים. אני אזכר ביום שרק עברנו לגור פה, הארגזים היו חציים מלאים עדיין וגופו החזק גהר עליי מאחור, גם אז בטני היתה צמודה לשיש והחנקתי צעקה.
בטח אנשך את שפתיי עד שילבינו, אחליק על שערי ואצא משם בדיוק ברגע שרגליו ירטיבו את השטיחון שקנינו יחד ב"איקאה".
כשהוא יכין את הקפה שלו, אני אתעה כמו תמי בתוך השבילים שהותיר אחריו, מרימה מגבת מהרצפה, פורשת את הווילון שיתייבש, סוגרת את הברז עד הסוף, מונעת מזרזיף המים להמשיך לנטוף עד המקלחת הבאה. בטח אחשב בראשי חודשים לאחור, בודקת מתי בפעם האחרונה ידו נגעה בי, שלא על מנת לזרז אותי. בטח אחשב מתי בפעם האחרונה צעקנו, מתי בפעם האחרונה שברתי משהו מכעס, מתי בפעם האחרונה הטחתי בו שהוא מעצבן ושאני שונאת את השתיקה שלו. שבא לי להרוג אותו.
במקום זה בטח נתנהל בנימוס, נזהרים לא לפלוש האחד לטריטוריית האחר, תופרים חיוכים עבור השכנים בדרך לעבודה, לואטים "בוקר טוב" מבלי להביט לאיש בתוך העיניים.