הגוף מלמד את הנפש

תקופות מעבר הן קשות, אצלי איך שהוא החיים תמיד במעברים, תמיד בשינויים
ובכל זאת יש מעברים של קפיצות דרך, שינויים קיצוניים ומוחלטים הם אחרים.
החלטתי לשנות תפיסה בעבודה לעבור מלעבוד ללעשות כסף.
נשמע מוזר.. לא ממש. כשהמוח עסוק בליצור וזה המיקוד לא משנה כמה טוב מוצר
הקצה אם אין שם אוריאנטציה כלכלית אין כסף .
השטח קורא לי לחזור, נעלי העבודה מתבוננות בי במבט עורג, הן מונחות
ממש על יד הכסא מוכנות לדרך, לא מצליחה להכניס אותן עוד לארון.
מכנסי עבודה מרוחות בצבעים ובטון קוראות לי-לא מוכנה להקשיב,
חייבת לעצמי את השינוי.מרכזת כוחות להשאר בבית במקום בדרכים ולהכין נכון
מהלכים עיסקיים, לומדת, קוראת, בודקת, פותחת עולמות חדשים.
טלפונים ומיילים, אוף כמה שזה מרגיש מוזר במקום לערבב איזה צבע או להתנפל על קיר.
כמה קל לחזור לעולם הישן, להתנהל מהמקומות המוכרים והפשוטים בהם לפחות אתה יודע
שיהיה כסף לשכר דירה בסופו של יום{ נכון זריאל?}.
האימונים נותנים לי כוח, מחזירים לי את התובנה הפנימית שלי על מי שאני.
אתמול באימון כשהידיים כבר הרגישו כאילו רוצות ליפול, שלא יכולות להחזיק עוד קרב.
פתאום אז, היה קליק כזה בראש, אוטומט הלוחם שלי נפתח והסתערתי בעוצמה שהיא רק
שלי, העוצמה שבאה מהבפנים כשאני על סף תבוסה , מלחמת חיה פראית על חייה כשהיא בפינה .
בסוף האימון המאמן בא וחיבק אותי נרגש: "הקילרית שלי חזרה!"
הייתי מוטשת מהמאמץ, מנסה להפנים את עוצמת האירוע, חברים מהקבוצה חייכו באהבה וגאווה.. מי זקן כאן? תוך שבועיים את שוב מחסלת את כולם..
הדרך שלי היום היא לחזור לכוחות ולא מהפינה , לא ממקום של השרדות כי אם ממקום של
מכוונת דרך ובניה לפי דרכי.יש לי עוד דרך.. .. אבל לוחמים הרי לא יודעים להכנע .