הגוף מלמד את הנפש

עוד יום בתוך קופסת המחשבה שלי, מכונסת פנימה בתוך עולמי,
בתוך עולם מתהווה ומשתנה . נוגעת החוצה בעולמות שפויים כביכול,
מלאי חרדה של אלו שמיצגים את הנורמה.. הנורמליים עמוסי פחדים,
גם אלו שלא, חייהם ניזונים מחרדות .
נגעתי בעוצמה של אישה שאיבדה כמעט הכל,"חיים בישביל אלו שנישארים"-היא אמרה.
עם מבט של פלטינה בעיניים כחולות וצלולות ללא דמעות.
סביבה היינו קהל שלא יוכל להבין בחיים את עומק הכאב, את תהום הגעגוע והבילבול.
בעל ושלושה מתוך ארבעה ילדים היא איבדה, בשבעה שאלה : אם אכלתי היום ,
אם היא יכולה להביא לי משהוא לשתות? הבן אדם שבה לא הלך לאיבוד.
השיחה התמקדה בחיי היום יום, ילדים , עבודה, שאלה מתוך איכפטיות ורצון אמיתי להקשיב.
היא רואה הכל, מרגישה, לא נותנת לכללי החברה לכופף את דרכה .
הגעתי לשיבעה הזו בהבנה שאראה אדם מרוסק, שבור,[כניראה שזה מה שרציתי לראות.]
הבטתי על העוצמה בעיניים, אישה שלא מפחדת מכלום, שחיה את עולמה
מתוך דילול מוחלט של הלא חשוב והבילתי ניתן לשינוי וההבנה שאלו שחיים הם המרכז,
המה שניתן לעשות הוא מה שחשוב. ללמוד... להפנים...
פעם ראשונה בחיי שהבטתי בעוצמה אמיתית בפנים.