הגוף מלמד את הנפש

כתב:עודד בורלא העכבר והחיפושית
פעם היה עכבר.הוא גר בארץ הודו, ולכן היה עכבר הודי.אמא שלו קראה לו פיצפיץ, כי הוא היה הבן הכי קטן שלה.בוקר אחד,כשאמא שלו לא היתה בבית, יצא פיצפיץ מחורו,הביט בזהירות ימינה ושמאלה,קדימה ואחורה, למעלה ולמטה וגם לצדדים, רץ וטיפס על עמוד גבוה, עמד על קצה העמוד, פרש את ידיו וקרא:"שלום, ארץ הודו! מה שלומך?" חיפושית אחת, שעמדה במקרה בראש עמוד אחר, שמעה את קריאתו של פיצפיץ.היא הביטה בו בעדינות ואמרה:"אולי אתה יודע כמה הם שלוש ועוד כחול?"אמר פיצפיץ:"אני אוהב את כל העולם! וגם גבינה!" אמרה החיפושית:" לחברה שלי יש חום. וגם קור."קרא פיצפיץ:"שלום, חליל! שלום, חלל! שלום,חול.!"החיפושית חיכה מצד אחד ואמרה:"הנהר הזה שמו ברהמפוטרה. תמיד."פיצפיץ לא שם לב אליה הוא אמר:"האויר מלא מחשבות! שלי!"אמרה החיפושית:אבד לי סנדל. על-יד הרי ההימליה. אתמול . או מחר."ופיצפיץ קרא:"שלושה ימים נכנסו לתוך בקבוק!"החיפושית השתעלה."פעם היה לי פעמון שמצלצל בכל מיני צבעים." פתאום פרץ פיצפיץ בצחוק גדולוהחל רוקד בעינים עצומות על קצה העמוד! כניראה לא פחד כלל.החיפושית חיכתה עד שיגמור לרקוד ולצחוק, והחלה לשירשיר חיפושיבקול נמוך ולא צרוד.שמע פיצפיץ את שירת החיפושית וניבהל קצת. חיכה גם הוא עד שתיגמור לשירואמר בקול מדקלם:"זה דבר ידוע ! השמש היא פנס!" שאלה החיפושית:"למה צובעים פסים לבנים על הכביש? זה בישביל קישוט?"ענה פיצפיץ:"אני יורד למטה. כשאגיע למטה-אביט ואראה אם אני עוד על העמוד."אמרה החיפושית:"פעם שמעתי, שהרוח הישתעלה" עורב אחד, שעמד על עמוד אחר, גרד במקורובין נוצות כנפו השמאליתואמר לעצמו:"הם אינם מבינים אחד את השני.העכבר מדבר הודית,והחיפושית מדברת בנגלית. הם מצחיקים.צריך שבכל העולם ידברו שפה אחת-אז יבינו כלם את כלם."