המריבה הגדולה ביותר בחיי, עם עצמי כמובן ,היא ההתעקשות של לחיות ממקום של תחושה , לאפשר לעצמי לאהוב , לחוש ולכאוב מהלב.
חסימות של הרבה שנים יש לי לפתוח , פחדים איומים, התמודדות עם סוג של כאב שמפלח את הלב , משתק את הגוף מפעילות .גורם לי לרעוד מפחד אמיתי שלא לאבד את עצמי בכאב שאין לו תחתית .הפחד של לפתוח מקומות שבחיים לא אוכל למלא,,והחוסר בהירות שלי עם עצמי אם אוכל לחיות עם זה פתוח כל כך.. שותת דם.
הבוקר כשפתחתי מחשב הרגשתי איך סכין נינעצת לי בלב , מיסתובבת ועושה לי שמות בנשמה.
בדיוק הכאב שכל כך חששתי ממנו. בפנים ,בית החזה , הכתפיים והנשימה כואבים ,חור גדול שניפער עם כאב תהומי,כאילו מישהוא נכנס לי לבית החזה וקרע אותו החוצה ,יצר שם חלל שאין לו סוף. כואב .. ממש כואב
"לאהוב , לרצות לגעת במישהוא שלעולם לא יהיה שם עוד" זה הזיכרון של הכאב שנושאת איתי , מפרידה מאבי בילדות [30 שנה עברו מאז] -מוות פיתאומי של אדם שהיה עבורי שיא הבטחון היציבות והנתינה ופיתאום מכה אחת הוא לא שם...
אז חסמתי תחושות ,, כדי לא לחוות שוב כאב שכזה , בניתי לי עולם שלם של רציונאל , ניזהרתי לא ליצור התקשרויות מסוג מסוים ,כדי לא לחוות שוב ,כזה כאב של פרידה .
30 שנה אחרי... אני מבינה את ההפסדים של השיטה , עדיף שיכאב, מאשר לא לחיות אהבה .
לפני 18 שנים. 29 בספטמבר 2006 בשעה 5:54
