שוב ההשרדות הזו, מלחמת עולם קיומית, כמה אנרגיות, מחשבות ומניפולציות נדרשות
סך הכל כדי לסגור את החודש...
כבר זקנה מדי בשביל זה כניראה ,זה הפסיק לשעשע אותי הנצחונות הקטנים של לחיות ולהצליח כנגד כל הסיכויים, אז מה אם חיה ועושה איך ומה שאני רוצה ?
כן.. הילדים, ההבדל הענק , פעם שני הרים להזיז לארוחת בוקר היה בגדר אימון נחמד,
סיבה לקום בבוקר למלחמת עולם עם עצמי, לשגעון של יום חדש.
כמה קשה לי להזיז פיתאום גבעה קטנה עם שלושה ילדים שמחוברים לי לנשמה .
העולם כל כך שונה היום כשאני אמא של.. לא חשבתי שיהיה כל כך קשה לפעמים
כשהלכתי ככה , בלי כלום כלכלי , עם שלושה ילדים, להתחיל הכל מחדש .
החרדה הנוראית הזו שמלווה אותי פתאום במה יהיה אם לא יהיה לי איך וממה לשלם שכר דירה . אנואר ואני צובעים ביחד דירה ,זרקו אותו מהבית לפני שבוע , לא שילם שכר דירה ,ארבעה ילדים, שבור, מרוסק. לא עולה על דעתו בכלל שהוא ואני מודאגים ממש מאותו הדבר.קיבלתי כסף וחילקתי , חצי הוא ואני חצי ,סיימנו ב 7 בערב את יום העבודה שהתחלנו ב-7 של אותו הבוקר, הוא יוכל לחזור לדירה, והחצי שלי בקושי יספיק לקניות של היום.
אבל החיוך שלו, ההקלה שראיתי על הפנים של האיש שלא האמין שבמקום יומית קיבל כסף
של שבוע עבודה ,אמר שאלוהים שלח אותי, שבטח אני מלאך,ואני בכלל לא מאמינה באלוהים,
מאמינה בכוח של לחיות ,מאמינה בכוח של מחר, ומאמינה שהחשוב בחיים זה האנשים שסביבך.כניראה גם עדיין מאמינה בכוח של עצמי להזיז איזה הר.
לפני 17 שנים. 23 באפריל 2007 בשעה 3:01
