בבסך הכל, הולך ומשתפר, דברים ניראים כאילו מקבלים תפנית חיובית אצלי בפנים.
עובדת על פרויקט שעושה לי טוב, כתבה ראשונה שכתבתי לאיזה ירחון מקומי פורסמה,
זה יהיה מדור קבוע שלי שם בנושא בניה.
אתמול חולק הירחון לראשונה וקיבלתי הרבה טלפונים ומיילים מפרגנים, זה נחמד.
החיים מתנהלים בקצב אש, ניקרעת בחלוקת הזמן בין העבודה עצמה ,
לנסות לבנות שוב את עצמי בתחום באופן ניהולי , ו-הילדים..
עוד איך להכניס פנימה זמן וכוחות בכלל לדברים נוספים?
ספרו של יואל הופמן החדש מרגש אותי, איך שהוא הכתיבה והאיורים שלו "עושים לי את זה".
מסיבות סיום גן ובית ספר, הקטע של שיר האימהות - תודה לגננת בחרוזים מצליח לעורר בי בחילה נוראית. איך אפשר לכתוב כל כך רדוד ונורא, כל שנה ..
" תודה לגננת הנפלאה
אין כמוך מקסימה
לילדינו מחייכת
ואני מגחכת....
מסיבות שבנויות לפריימים, כל ההורים עומדים ומצלמים ,הילדים רוקדים,
ואני מתבוננת באוסף הורים עם מצלמות דיגיטליות שמצלמים עשרות תמונות בכל מסיבה , אלוהים הטוב יודע מי אי פעם יצפה בהם?
צילמתי תמונה אחת - את ההורים מצלמים.
אני מביטה בילד שלי הקטן שמחפש אותי בעיניים, בודק אם אני רואה ?
ואני רואה, ילד שצריך אותי , שנקרע בטרם עת מחיבוק קבוע, מבית יציב,
שעוד לא באמת ניתק מחוט התבור אלה ניקרע משם מוקדם מדי.
הוא בא לחיבוק בסוף הריקוד,הגוף שלו צמוד אלי, כולו בתוכי,
הראש הקטן מונח לי על הכתף,הידיים שלי עוטפות אותו ואני מנשקת על הצוואר,על הפנים,
ולוחשת לו באוזן כמה שאני אוהבת אותו וכמה שהוא נהדר.
בפנים בלב נקרעת מהמחשבה שסוף שבוע שלם לא יהיה לי אותו .
,
לפני 17 שנים. 29 ביוני 2007 בשעה 3:15
