|
|
|
השמים לא תמיד צבועים בכחול,
השמש לא תמיד זורחת
זה בסדר להתפרק-
לפעמים
לא יכול להשתתף במסע הזה איתך,
למרות לבטים, מחשבות ודאגות,
ולכן עם כל הקושי אני יודע
אפשר להתפרק –
לפעמים.
הלב, תמיד ניתב אותי נכון,
למרות שלא תמיד הקשבתי.
גם כשהיה קשה-
לפעמים.
אולי כוכב אחר?
אולי עוד ירח?
אולי עוד אמצעי להאיר את הדרך?
בדרך כלל אני אוהב להתנסות,
ולבלות במקומות חדשים,
אבל בסיכומו של דבר-
אני מצטער שלא נצמדתי לתכניות שהיו לי לגבי יום שישי.
מגיעים לזירה, לקוקטיל "חגיגי"-
מתחיל נחמד, אני פוגש חברים-
וואלה נכנסתי מהר לעיניינים?
המקום לאט לאט תמלא,
אני מתחיל להיות לחוץ-
לא כולם יודעים שצפיפות שכזו אותי מכניסה לחרדה.
האוזניים מתפוצצות-כך שאין לי מושג מה אמרו לי אנשים,
בצפיפות שהייתה אין לי מושג מי בי נגע,
העיניים צרבו לי- כך שלא ראיתי מי עליי הסתכל,
על הריחות אני חושב שלא אכתוב,
יש מקומות/חוויות וכנראה גם תחנות-
שבהן אני בפעם הראשונה, האחרונה והאחת יותר מידי.
ניסיתי כמה ימים לברוח המתמודדות כואבת- היום החלטתי שחייבים!
היה לי קשה, אבל הרגשתי מחוייב- הרי הדרכים שלנו הצטלבו עוד מאז היינו מתבגרים.
אני מאמין שעם קושי חייבים להתעמת,
אחת כמה וכמה עם פחד.
ואם פעם הייתי דבק בכישלון- היום אני יודע שזה כל כך נפוץ וזמין- לא רוצה.
שבת שלום.
ומקקוה לראות היום הרבה 😄
לאחר שביקרתי בכל כך הרבה חדרים,
נברתי קצת בחדרי הלב-
השתשעשתי בזירות שונות-
התמודדדתי עם פחדים-
חזרתי לנקודות שונות,
וזינקתי משם לגבהים חדשים-
אני יכול להגיד שאני מתחיל להכיר את עצמי?
או שזה גם קטע זמני 😄
מתגעגע לכל כך הרבה נפשות פה!!!
מאז שהוחלף שעון הקיץ, אני מוצא את עצמי מתעורר בשעות מוקדמות- מאוד.... אפילו אם אני הולך לישון מאוחר.
משהו בגוף שלי מסרב לקבל את העובדה שהקיץ נגמר,
אבל מצד שני משהו בגוף שלי גועש, ואנרגייה מתפרצת לה כל יום במנות גדולות
אז כבר לא יודע להצביע על הסיבה.
תקופה ארוכה אני מבטיח לעצמי לעבות את הספר שאני כותב, חלק מהאנשים פה מכירים, אבל הבוקר החלטתי להניח ... ובמקום לעבות, לכתוב חדש 😄
וזה מה שעשיתי מהרגע שקצתי עד עכשיו, האנרגיה מתועלת ליצירה חדשה
כולו מוקדש למלאכים בחיי, הרבה מהם פה 😄
נותן לגשם לשטוף עוד שכבה ,
מאפשר לרוח להעיף עוד קליפה מחומת חיי.
מתבונן בעצמי לא פעם בדהירה ללא הרכבת,
וכן-אני אוהב את התוצאה.
יוצא מתוך הכלוב שבניתי במו ידיי,
מתוך המסגרת שבה יצרתי מערכת חוקים, וכללים נוקשים מסתבר.
משתחל מבין הסורגים-
פורץ , לתוך חיים אמיתיים.
מסתבר שאני הכי טוב בלשפוט את עצמי ל"חומרה",
אבל היום אני אפילו פה משחרר.
לא הכל קורה בגללי,
לא תמיד בי האשמה.
יש תהליכים שמתרחשים במוחות אחרים-
ולהם אני לא אחראי.
מוצא את עצמי מלא באנרגיה אחרת,
כזו שלא נותנת לי לישון הרבה.
מוצא את עצמי טעון, ברגשות-
ופחות בריגושים.
מוצא את עצמי צוחק הרבה.
מוצא את עצמי מכיר יותר ויותר,
את הנפשות שמלוות אותי כמה שנים,
מוצא את עצמי, מכיר את נשמתי.
מסתבר שלא לעלות לרכבת- יכול להיות נפלא!
יוצא לי להכיר בצורה הכי יפה את אלו שהיו איתי בתחנות שונות ברכבת,
והפעם זו הכרות אחרת, בריאה יותר לי, משמעותית יותר.
לא מצטער לרגע על הדהירה ברכבת,
אולי בלעדיה לא הייתי מי שאני,
ואולי עוד אשוב לטייל בה.
עכשיו היא כבר חודשיים בחנייה,
ואני בכלל לא רוצה לשמן צירים ולהתניע.
אבל בטוח שהיא הרכבת הכי יפה!
יש לי בראש תמונה,
צבועה במגוון מחשבותיי.
דגם שלי ושלך.
מתבונן על חיי כיום-
רוצה להסתכל לאחור?
אחרי הרבה שנים של דמעות, בעיטות וכאבים-
אני מסרב לצבוע בצבעים שחורים.
היום אני רוצה רק את הנוכחות שלך לצידי,
אולי זה הזמן לשחרר ולאהוב אותך יותר.
לא פעם אמרת שאני חי בעולם אחר, שלא קורצנו מאותו החומר,
האם שנינו בדרכינו, שנים חיפשנו איך להתקרב?
או ששנינו פשוט לא יודעים איך לחפש?
ידוע לך התשובה לשאלה- כן אני אוהב,
אבל אחרת.
אחרי 37 שנות מסע- זו אהבה שונה.
אולי אני צריך לעשות כמה תיקונים בזו התמונה,
ופשוט לקבל אותך כמו שאתה!?
או אותי כמו שאני?
מתחזק את עצמי במעגל הכי חשוב- משפחה!
בוקר,שוב מתעורר מוקדם מידי,
משהו בי משתולל, ואני לא יודע להצביע בדיוק על הנקודה.
אולי זה הזמן לבריחה קלה?
רואה את הרכבת מחכה לי בפינה,
משהו בי רוצה לעלות עליה ולהחליף תחנה,
אבל משהו שפויי בי אומר?
"אתה באמת רוצה להגיע להתחיל שוב באותו מסלול?"
מחליט לצאת מהבית, זז מוקדם לכיוון הים,
נותן לקרני השמש האחרונות ללטף את גופי,
ולרוח הקלה לנער את נשמתי.
אולי זו בריחה מועדפת.
הכיסונית הזו צדקה!
זה קורה לי שבמהלך שיחה אני מבין תהליכים שלא תמיד קשורים למה שבסיבה.
אני השנה רוצה לבקש סליחה,
סליחה מהנשמה שלי,
נשמה שלא פעם חנקתי!
