אפילו בחושך

"אני לא יודעת אם תקרא את המכתב הזה, כי עפ"י ההתנהגות שלך בשלושת החודשים האחרונים, מובן לי שאתה לא רוצה שום קשר איתי. אני מבינה שמאוד פגעתי בך, והאמן לי שאתה הוא האדם האחרון שרציתי להזיק לו-בייחוד כשהבנתי כמה נפגעת בחייך. אם כי ידעתי שלבסוף אני אפגע בך- הרצון שלי לחושך גבר. עכשיו אני מתחילה להבין למה. השתמשתי בטל' שנתת לי ומאז אני נפגשת עם שוש הפסיכולוגית. אני מתחילה להבין את עצמי ובעיקר מבינה שפספסתי אדם שהוא , כנראה, נשמתי התאומה.
מאז אותו ערב לא שמעתי ממך, הרבה פעמים עברתי ליד הארמון שלך, חושבת אם לדפוק בדלת או לא. משקיפה עליך רואה אותך ולא מעיזה להתקרב, חוששת מהתגובה שלך ובעיקר -מתביישת. פעם אחת העזתי לדפוק בדלת דירתך, ובעלת הבית הודיעה לי שנסעת לחו"ל. אני מקווה שמאוד נהנית.
אני רוצה להגיד שאתה הרבה במחשבות שלי, ובלילה כשאני במיטה, אני יכולה לדמיין איך הגוף שלך עוטף אותי- וכך אני נרדמת. כמובן התחלתי להדליק נר בלילה ליד המיטה.
כשפגשתי אותך חלל גדול היה פעור בנשמתי, ובחושך שבו שהיתי, הגעת ואיתך ניצוץ של אור שהפיג את העלטה. אבל כנראה שהחיים בחושך משכו אותי חזרה, מאחר שהוא היה מוכר ומלא בריגושים. היום אני פחות בחושך בהיבט המיני ,ולא בגלל שאני לא רוצה, אלא לא יכולה-אפילו שם אני חושבת עליך...
אני מאוד רוצה להיות בקשר-רק איתך, אני מאמינה שבאיזשהו מקום אתה יודע שהיה בינינו חיבור שאין אותו להרבה בני זוג, ולא פעם אמרת זאת. אם תרצה אי פעם ליצור איתי קשר -לא תהיה מאושרת ממני. אני מאוד רוצה לקבל ממך תגובה למכתב זה, אפילו כהודעה בפלאפון- אל תשאיר אותי בבקשה פעורת פה, מצפה לקול ממך......


בגעגועים ובאהבה אמיתית
רז"

"ישראל אתה ער?"
"כן מה קרה?"
"אני מתקשר"
"אל תתקשר תבוא אליי"
"אין בעיות אני יוצא"
בדרך לישראל חשבתי הרבה-אני לא יודע מה לעשות, מצד אחד החלטתי לנתק כל קשר עם רז, אבל אני מרגיש אליה ולא יכול למחוק רגש זה. מה שהיה לי איתה- לא היה לי מעולם.
אני חייב לדבר עם מישהו, ועדיף שזה יהיה ישראל-הוא יודע עלי כבר הכל ואני יודע עליו ,בעיקר לאחר הטיול שעשינו יחד. טיילנו באירופה ועשינו מסע שעם סיומו כל אחד מאיתנו גילה את עצמו.
"מומי מה נשמע?"
"יופי-רז יצרה איתי קשר...."
"ומה היא רוצה?"
"היא רוצה שאצור איתה קשר -קשה לה עם זה שאני מתעלם ממנה"
"יש לך את כל הסיבות לעשות זאת-אתה הגבת באיפוק, אני לא יודע איך אני הייתי מגיב"
"אני לא רוצה לחזור אליה ולא חושב שאני יכול שוב להכניס את החיים שלי למערבולת שכזו. כל דבר שחוויתי איתה היה בעוצמות כה גבוהות, וכשהקשר נגמר הרגשתי נפילה כה חזקה. רק בזכותך לא נפלתי למקומות שמהם היה קשה לי לאסוף את עצמי מחדש"
"אני לא יודע על מה אתה מדבר כי אם עברת נפילה אף אחד לא ראה זאת"
"כן אני יודע- הרבה פעמים הייתי בנפילות ולמדתי להסתיר זאת"
"כן, היום אני מבין על מה אתה מדבר"
לא רציתי לשוב ולחזור על השיחה שהייתה לנו באירופה, שבה חשפתי את הכאב הגדול ביותר שחוויתי כילד וכמתבגר...
"ישראל בוא נצא-נשנה אווירה?" פתאום הרגשתי שאני ממש לא רוצה לדבר לא עליה ולא עליי.
"לאן?"
"בוא לים"
קבענו עם מוטי בבית קפה על חוף הים, דיברנו צחקנו הרבה וכשחזרתי לביתי התחלתי לכתוב לרז את הסוף:
"לרז,
אני לא יודע מאיפה להתחיל. לא רציתי בכלל להגיב, וחשבתי לקרוע את המכתב מבלי לקרוא אותו כי ידעתי שהמילים שלך יחדרו מבעד לקליפה חדשה שבניתי, כדי להסתיר את הכאב.
שמחתי לקרוא שהתחלת בטיפול נפשי, ואני מאחל לך הצלחה בכל דרך אליה תפני.
אני לא שונא אותך, אבל לא מוכן להביט אחורה, כי האמון שהיה לי בנו אבד. אני לא האמנתי לרגע שבזמן שאנו חווים אהבה-בזמנים שאנחנו לא יחד, את חווה פורקן יצרי.
אהבתי ואני עדיין אוהב אבל יודע שאני רוצה לחיות אחרת, ואהבה לא יכולה להזיז אדם מייעודו, אלא לעזור לו לממש את ייעודו.
אני מאחל לך מעומקי נשמתי שתתחילי כל יום כאילו היה התחלה חדשה של חיים חדשים, ועם כל זריחה, תכניסי עוד אור לחייך. שתחשבי הרבה מחשבות טובות כי הן מפסלות את הבעת פנייך-וחשוב שתראי יפה. תאמיני בעצמך, באהבה ובאושר – כי מי שלא מאמין בעצמו נחשב לאתאיסט.

להתראות. מומי"