אפילו בחושך

דני אני חייב לדבר איתך לפני שאנחנו נפגשים הערב בבית"
"מה קרה מומי"
"אני נוסע עם ישראל לטבול ביפו ואחר כך קופץ אליך"
"עוד לא סיימת עם הטבילות?"
"לא"
במהלך החודש האחרון אני מקפיד לטבול בים, כחלק מניסיון לניקיון רוחני. אומרים שהים מנקה את הנפש. המפגש עם רז הוביל אותי לחפש מרגוע לנשמתי. הרגשתי שירדתי למקומות אפלים והייתי צריך עזרה כדי להתרומם. וחשבתי שהטבילות יעזרו לי. אין לי מושג מה קרה לי בים אבל לאחר הטבילות הרגשתי טוב עם עצמי ובתקופה האחרונה טבלתי כמעט כל יום. טבלתי עם כוונה לשינוי בחיים שלי והתחלתי גם לשחות בים . כשהגעתי לדני הוא היה בגינה מול שובך היונים ומאכיל אותן כשהן משוחררות.
"כמה יונים אתה מגדל- יש פה המונים"
"כן-זה מאוד מרגיע אותי לשבת איתן "
"טוב"
" תגיד לי מה לך ולטבילות האלה – אתה מתכנן לנו חזרה בתשובה?"
"מה פתאום"
"אמא חושבת שאתה בדרך להתחזקות דתית"
"ו....."
"הם דווקא היו שמחים לראות שבן אחד לפחות חזר לחיק הדת"
"לא נראה לי שאני חוזר בתשובה אם הכוונה היא להיות דתי, אבל אני מתכוון להשיב את הרוחניות לחיים שלי"
"טוב אתה יודע שאני לא אוהב את הדיבור הזה- בכלל בבית חושבים שהתחרפנת..."
"למה"
"חי עם נרות, נהיית שקט ורגוע, קנית את ספר הזוהר ואתה קורא בו, הולך לקורס נומורולוגיה עוד עושה לנו טכנאות שמות, טבילות בים , המדיטציות ואני לא רוצה להוסיף עוד..."
"להיות שקט ורגוע זה להתחרפן?"
" אתה יודע למה אני מתכוון- הרי אנחנו גדלנו על העובדה שאסור ללמוד קבלה- משתגעים מזה!"
"נו דני אתה בעצמך אמרת שהחיים שלי הפכו להיות שקטים ורגועים, מה רע בדרך שהובילה אותי לשקט ולמרגוע אבל בוא לא ניכנס לויכוח על זה. לא בשביל זה באתי "
דני הסתכל עליי בתמיהה לרגע,
"מה אתה הולך להגיד?"
"עוד מעט מסתיים החופש הגדול ומאחר שאני יוצא לשנת שבתון, החלטתי לטוס"
"את זה אתה עושה כל חופש גדול-מה חדש הפעם?"
"אני מתכוון לטוס לחצי שנה"
"מה? לאן?"
"אני מתכוון להתחיל בהודו ו...."
"אתה לא נורמאלי?, מה יש לך ממדינות עולם שלישי, כבר היית בתאילנד, קניה, אתיופיה , אוגנדה מה לך ולהודו? ועוד לחצי שנה?"
"לא יודע אם אני אהיה שם חצי שנה, אבל אתחיל את הטיול בהודו, בכל אופן אני מתכוון להיות רק במזרח"
"רגע- אתה נוסע לשם בגלל מבול הרוחניות- אתה הולך כמו כל הצעירים ' לחפש את עצמך' , אתה כבר גדול לטיולים כאלו"
"דני אני נוסע וזה סופי, יש לי ויזה ויש לי כרטיס פתוח"
"ההורים יודעים?"
"לא-אני הולך להגיד להם היום, לא רציתי להתייעץ עם אף אחד כי ידעתי שהם ינסו להניא אותי מזה"
"אתה יודע צריך זריקות, כדורים....."
"כן-טיפלתי בהכל"
"עם מי אתה נוסע?"
"לבד"
"ואיפה תישן"
"לא יודע-אני מאמין שיהיה בסדר, נסתדר"
"אתה צריך כסף?"
"מה פתאום- אני רק צריך שתטפל לי בגינה בזמן שלא אהיה, קח מפתחות"
"מתי אתה טס?"
"יום ראשון לפנות בוקר"
"מה- זה עוד יום וחצי......"
"כן אני יודע"
"אתה לא נורמאלי- ההורים ישתבצו"
"אני אביא איתי ואליום"
אני ודני כבר דימיינו את התגובה של אמא וצחקנו.
"אני תמיד ידעתי שיש לי אח משוגע, אבל זה אחד הדברים שאני אוהב אצלך, אתה מפתיע את כולם ולפי דעתי אפילו את עצמך".
חזרתי לבית שלי, חושב איך אני מתכוון לבשר להורי על הטיול. כבר הכנתי את התרמיל ונפרדתי מכל חבריי-חוץ מישראל, אני אפרד ממנו מחר. במשך כל הנסיעה להורים ליבי פעם בחוזקה, כבר ראיתי את התגובות של ההורים שלי אבל אני חייב את הטיול הזה לעצמי. מאז השחרור שלי מהצבא רציתי לסוע להודו, ולא עשיתי זאת, אז אגיע הזמן להגשים חלומות!
הגעתי לבית וחיכינו לאבא, שיחזור מבית הכנסת. כולם היו בבית, דני , אבי ואישתו, אני רוני וההורים- לאחר הקידוש ישבנו כולם על השולחן ואז :
"אני רוצה לספר לכם משהו"
"יש לך חברה "
די כבר אמא"
"לא- אני מתכוון לטוס ביום ראשון"
"לאן"
"להודו"
אמא שלי הגיבה בדיוק כמו שחשבתי שתגיב-
"מה איך אתה עושה לנו דבר כזה, כל הזמן נדאג לך, מה יש לך לעשות שם, במקום לחסוך כסף לבית וחתונה אתה רק מטייל....די תתבגר. ומה עם כל המחלות שם, חזרת חולה מאפריקה אתה רוצה שוב פעם להידבק באיזו מלריה?"
"אימא לא נדבקתי במלריה פשוט חזרתי עם חום-זהו"
בכל הזמן שאמא שלי דיברה ניסיתי להסתכל על אבא שלי, הוא בכלל לא הגיב רק התבונן בי, ולא ידעתי איך לפרש את הבעת פניו, נראה לי שדני גם היה עסוק באותה מחשבה. ניסיתי לא לענות לאמא כי לא רציתי להיגרר לוויכוח, בעיקר כשידעתי שיום ראשון אני כבר לא פה ועדיף לא להיקלע למריבה.
פתאום אבא שלי מגיב:
"למה לא שיתפתה אותי ברעיון של טיסה להודו?"
"היית מנסה להניא אותי מזה"
"דווקא נראה לי שטעית"
"אל מה אתה מדבר-הוא לא טס"
"אמא אני טס"
"אבא לא רציתי שתנסו לשכנע אותי לא לטוס אז עשיתי הכל לבד"
"יש לך את כל מה שאתה צריך?, יש לך ביטוח טוב? "
"כן"
"אתה רוצה שנסיע אותך לשדה התעופה?"
"בטח"
"אני רוצה לתת לך משהו", אבא שלי קם והוציא מהארון ספרון
"זוהי פרשת השבוע פנחס" הבטתי בתמיהה, הוא נתן לי את ספר הזוהר" פנחס" , פרשת שבוע שמהווה הגנה עפ"י מה שלמדתי" לא שאלתי מאיפה לאבא שלי ספר כזה, אבל דני עשה את זה,
"מי זה הפנחס הזה?"
"מומי יודע"
די התרגשתי וחיבקתי את אבא שלי.
הייתי מופתע מהתגובה של אבא שלי, לבסוף יצאתי שכולם מעודדים אותי. אחי שהיה בהודו כבר פעמיים נתן לי טיפים. ורוני ביקש שאצלם הרבה כדי שיוכל לצייר את התמונות. אפילו אמא שלי נרגעה. קבעתי איתם שאגיע במוצ"ש ובחצות ניסע לשדה.
בשבת בבוקר הזמנתי את ישראל לארוחת בוקר.
"זהו אז ממחר אתה כבר לא פה, יהיה לי קצת קשה, כל יום אנחנו מתקשרים אחד לשני . ופתאום אתה נעלם. הייתי רוצה גם לבוא".
" כן אני יודע , אבל את המסע הזה אני צריך לעשות לבד. אני צריך לחבר עוד הרבה חלקים בפאזל של החיים שלי, ואת זה אני צריך לעשות לבד. תדע לך שאני כל כך שמח שאתה החבר הכי טוב שלי. כל כך עזרת לי, בתקופה שבה הייתי צריך חבר. ומה הייתי עושה בלעדייך? הרי אתה שותף לטיול שלי, את כל התכנונים עשינו ביחד"
"אתה צריך שאטפל לך בגינה?"
"השארתי מפתחות לדני, אבל קח גם אתה, ואתה מוזמן להיות בבית שלי מתי שתרצה. דני יודע שיש לך מפתחות והשארתי לו גם את הטל' שלך"
"אתה תשלח לי מייל פעם בשבוע!"
"מה זאת אומרת-אפילו פעם ביום אם אוכל..."
אני וישראל טיילנו בת"א, ומאוד נהנתי להיות עם החבר שלי היום, אני מרגיש שהוא ממש אחי.
חזרנו למושב, הכנסתי את התרמיל לתיק ונפרדתי מישראל. היה לי קשה להיפרד ממנו. בשנה האחרונה הוא היה האחד האנשים הכי קרובים אלי. והוא ממש חלק ממני.
"אני מבטיח לשתף אותך בכל מה שאני עובד שם"
.
לשדה התעופה הגעתי עם הורי ואחיי, הפרידה הייתה מרגשת. אבא שלי חיבק אותי כל כך חזק לפני שעזבתי, וכל כך רציתי להגיד לו 'למה רק כשאני עוזב להרבה זמן אני זוכה לחיבוק'?
איך שעליתי למטוס הפתיע אותי גדי, חבר שעובד באל על ובא להיפרד ממני אישית.
במהלך הטיסה הגיעה אלי דיילת,
"קוראים לך מומי"
"כן-קרה משהו?"
"לא-ביקשו ממני להעביר לך חבילה"
"תודה"
פתחתי את החבילה היא הייתה מחברה מאוד יקרה,
"שכחתי להשאיר לך את החבילה, ופספסתי אותך בשדה – תפתח אותה רק בהודו ותפעל עפ"י ההנחיות ..."
כמובן שלא יכולתי לחכות עד הודו, בקופסא היו הרבה מכתבים קטנים וע"ג כל מעטפה כותרת שונה 'אם אתה מתגעגע ' ' אם אתה מרגיש לבד' וכו'...
ההנחיות היו מאוד ברורות: "לכל מצב רוח יש כרטיס אז ....."