" רויטל,
אני כבר חודש וחצי מטייל בהודו, ובטח קראת את כל המיילים ששלחתי לכולם. אבל אני רוצה לשתף אותך במשהו שמאוד מציק לי.
שבוע שעבר לאחר שעזבתי את "לה", הרגשתי שמשהו פנימי אומר לי לעזוב את הודו ומהר, אבל מיד חשבתי על זה שאם הגעתי עד לפה אני צריך להמשיך.
אני עכשיו ברישיקש ושלשום התחלתי בקורס איורוודה, קורס עיסוי שכל כך רציתי לעשות בהודו, ושוב אתמול בצפייה בטקס אלילי במבואות הגנגס הרגשתי כאילו ומישהו מכה אותי מאחור ואומר לי- עוף מפה. אני לא יודע מה לעשות...אני צריך לחשוב על אם אני ממשיך לכיוון ואראנסי שבוע הבא, או עוזב לתאילנד, משהו בי מעורער.
ובהזדמנות זו אני מאחל לך מזל טוב מחר , יום שבת יש לך יומולדת. אני מאחל לך הרבה אושר רפואה ובריאות, פרשת השבוע היא "פנחס" וכולה עוסקת בבריאות והגנה ואת זה אני מאחל לך לחיים שלמים "
אני נוסע לטראק וחוזר עוד שלושה ימים, ביי בינתיים
מומי"
חזרתי לכיוון הגייסטהאוס , קבעתי עם עינב , ורוברטו (בחור איטלקי שרוצה להצטרף איתי להמשך המסע -ואראנסי )לטייל באשרמים שברישיקש.
לקחתי את התיק היומי, הכנסתי את כל המסמכים שהיו זרוקים על המיטה, ראיתי גם את ספר הזוהר פינחס שמלווה אותי כל הטיול, וחשבתי על אבא.
חצינו את הגשר שמעל הגנגס וטיילנו בעיר, ראיתי חנות בגדים וקניתי הרבה מתנות, כאילו שסיימתי את הטיול.
במהלך כל היום, אני מתלבט עם עצמי , וחושב איך להמשיך את הטיול אם בכלל, עינב ורוברטו רצו להמשיך ולטפס לכיוון מקדש בודהיסטי, שכולם בתקופה הזו עולים אליו לרגל, לא כל כך רציתי, אבל עליתי איתם על הג'יפ.
התישבנו מאחור ולאחר שהתמלא , התחלנו בנסיעה.
הדרך מתפתלת, למטה תהום שבתחתיתו הגנגס.
רוטברטו פונה אלי אומר:
"מומי, אתה מתוח היום"
"כן, אני חושב שאני צריך לחזור לחדר"
אני רוצה לרדת, אבל לא יכול, מרגיש מתח בכל הגוף.
הג'יפ מסתובב ואופנוע מגיע ממול, הנהג יורד לשוליים ואנחנו מתגלגלים לתהום.
אומרים שכשהמוות מתקרב רואים את הסרט של החיים, לא ראיתי סרט ולא כלום, אפילו תפילת שמע לא אמרתי, רק התחננתי שזה יגמר- חי או מת העיקר שייגמר.
אני שומע צעקות רוברטו בוכה ,אמא צורחת ותינוק מעופף בג'יפ.
מתסיימות ההתהפכויות -שוררת דממה.
שתי שניות של דממה ואז צרחות רמות של כאב.
כל מי שהיה לידי זחל החוצה, שמעתי שצועקים שהרכב עלול להתגלגל שוב.
אני זוחל החוצה ומבין שאני לא יכול ללכת.
מסתכל למטה, וחושב שכמעט ויכולתי להגיע לואראנסי דרך המים.
נשכב על צלע ההר, התיק עליי, למזלי. כל מה שקניתי היום ריפד לי היטב את הגב לפי הרופא שפגש אותי.
לא יכול לטפס, והודים עוזרים לי לטפס , בעזרת חבל מאולתר, שעשוי בגדים.
כולם מתסכלים עלי , ואני לא מבין למה. מעוצמת הכאבים בגב, לא שמתי לב לדם שנוזל.
הכניסו אותי לג'יפ ולקחו אותנו לבית חולים, עינב ישב לידי והבחנתי ששבר יד, רוברטו בוכה , והודית לידי צרחה ויבבה, ולא נעים לי להגיד, כמעט דפקתי בה מצלמה כדי שתסתום.
הגענו לבית חולים ממשלתי, צילום גב ובשורה: " אתה צריך לשכב בבית החולים חודשיים".
שברתי חוליה ופתחתי את הראש,
למזלי היו עליי כל המסמכים והתקשרתי לחברת הביטוח, מחר יעבירו אותי לניו דלהי, לבית חולים פרטי.
ביקשתי שלא יצרו קשר עם הבית, אני לא יודע מה קורה, ומאוד פוחד.
10 ימים שכבתי בבית החולים בניו דלהי, וזה מצחיק, אבל אני מתגעגע לצוות שטיפל בי. היו לנו הרבה שיחות, על החיים, על הארץ הודו. ומשהו שאני מאוד מתגעגע אליו- מורפיום. בימים הראשונים קיבלתי כמה פעמים מהפלא הזה.
לאחר שבוע סיפרתי לדני, ואז ההורים שלי ידעו גם, אני מתאר כמה הם היו מודאגים.
כשנחתי, לאחר טיסה רפואית כמובן, כל המשפחה חיכתה לי בבית החולים, אימא בכתה הרבה, ואבא וידא שאני לא משותק, הם היו בטוחים שאני משקר להם ואני במצב הרבה יותר גרוע. באותו היום כבר חזרתי לבית , מחוזק בחגורת ברזל, שליוותה אותי ארבע חודשים.
עינב חזר לארץ מיד לאחר ההגעה לניו דלהי, רוברטו נשאר בניו דלהי וביקר אותי כל יום. אנחנו בקשר ומאוד מרחם עליו. אני נפצעתי גופנית, הוא בחרדות עד היום ולא עולה על כלי רכב.
מאז התאונה החיים שלי השתנו, בעצם זה לא רק התאונה, כנראה שזה מכלול של הכל: רז, לימודי קבלה, הודו, בודהיזם, תאונה ומשפחה. מתכוון לשפר את איכות החיים.
כשסיפרתי לחבר שעוסק בהילינג את השתלשלות האירועים הוא אמר לי: " היקום שלך לך מסרים ,לא הקשבת להם וגרש אותך מהמקום. מי יודע מה היה קורה אם היית נשאר?"
לא יודע, אולי יש משהו בדבריו.
לפני 17 שנים. 5 בפברואר 2007 בשעה 20:57
