אני מטיילת כבר שבוע בהודו, חושבת שטעיתי כשהחלטתי להגיע לפה.
חזרתי מביקור בארמון המוזהב ב"אמריצר", הרגשתי בפעם הראשונה שאני נהנית מהאווירה , אבל כל מה שמסביב לא בשבילי. הינה -עמדת אינטרנט, זה הזמן להזמין כרטיס טיסה חזרה.
הזמנתי כרטיס , אבל יש לי לנצל עוד שבוע פה.
ברגע שחשבתי לצאת התבוננתי בספר אורחים, אף פעם לא עשיתי זאת, ופתאום אני קוראת הודעה, קוראת ולא מאמינה :
" עינב אני נסעתי לגבול הפקיסטני עם כריסטינה ויוהנס, אם תוכל להגיע אז ממש סבבה, ואם לא ניפגש בגייסטהאוס בערב -מומי" .
יכול להיות שדוד צדק, ונתתי ללב שלי להוביל אותי לקראת ייעודי, האם מומי עדיין בהודו?
החלטתי לחזור ל"ניו דלהי" ולהישאר שם עד מועד הטיסה שלי. 11 שעות ברכבת אני מדמיינת איך מומי נכנס, אבל זה לא קרה. כל הנסיעה הבטן כאבה לי, והמקום הראשון שהלכתי אליו, זהו בית החולים . לאחר בדיקות החליטו לאשפז אותי, נכנסתי לחרדה, מה? רק את זה אני צריכה עכשיו, נרגעתי כשאמרו לי שעד הטיסה הכל יהיה בסדר. שיכנו אותי בחדר עם צרפתייה נחמדה.
בבית החולים הועברה " הודעה" כי היום ג'יפ התהפך ב"רישיקש" ועליו היו שני ישראלים, וכי אחד מהם נפגע קשה. לא ייחסתי לכך חשיבות, מלבד העובדה שהבנתי שהוא יגיע לבית החולים הזה , כנראה הסכם עם חברת ביטוח הנסיעות.
אין לי כל כך מה לעשות פה ואני מחוברת לאינפוזיה, רואה הרבה טלביזיה ומשחקת "טאקי" עם חבורת ישראלים שנמצאים במצבי פה.
בערב אני ושכנתי לחדר דיברנו הרבה על החיים, היא סיפרה לי על החבר שלה שמחכה לה בצרפת, ואני סיפרתי לה עליי ועל החבר היקר שלי, מומי, כמובן שהרוב היה שקרים-אבל ממילא היא לא מכירה אותי ולא תכיר אותי עוד כמה ימים- לא איכפת לי לחיות קצת באשלייה שכיוונתי אליה.
לקראת חצות אני רואה שמכינים מיטה באחד החדרים, בחדר ריק, שאלתי למי? הרופאה סנגיטה אמרה שהיום מגיע ישראלי שפצוע קשה, ומקווים שלא יצטרכו לנתח אותו פה. אני לא מכירה אותו אבל מקווה שלא ינתחו אותו בהודו ושיטיסו אותו מייד לטיפול בארץ.
מהמיטה שמעתי כיצד מכניסים אותו לחדר, וכל כך הרבה כניסות ויציאות לחדר שלו. נרדמתי.
לא יודעת למה כל הזמן ניסיתי להציץ לחדר, אבל לא הצלחתי להבחין במי שנמצא שם. בצהריים שוב המולה מכיוון החדר, סוחבים אותו ע"ג אלונקה לביתן מחוץ לבית החולים, והוא מקובע וחבוש בראש כך שלא רואים מיהו בכלל.
זה היה מצחיק, כולם שומעים את הכאב שלו ופתאום הוא שר " איצ'יקידנה , איצ'יקידנה, דנה אופר דנה..." וההודים משתפים פעולה ושרים איתו , לא ראיתי מחזה סוריאליסטי שכזה, צחקתי, הלוואי וגם אני הייתי יכולה לשיר איתם. הוא מקשקש איתם בהודית הישראלי הזה, ואני רואה איך סנגיטה, צוחקת איתו. זה בן אדם שפצוע קשה?
למחרת השכנה שלי מספרת לי שלקחו אותה ואת הישראלי לצילום mri, והבחור הישראלי כל הזמן הרגיע אותה, פטפט איתה וסיפר לה הרבה סיפורים על המיתולוגיה ההודית. ושהיא הולכת להודות לו, כי הוא כל כך הרגיעה אותה שם .
" קניתי לו הרבה ממתקים, בואי איתי אליו " ,
סירבתי בנימוס.
כמה זמן היא איתו?
כשהיא חזרה היא סיפרה שכל הזמן נכנסים אנשים לחדר שלו, צוחקים שם, מספרים חוויות מהטיולים בהודו, בדיחות ואפילו תלויים לו בלונים על המיטה מהשגרירות, וכמה אני חייבת להכיר אותו. אבל לא, אני לא מעוניינת, רוצה לעוף מפה וזהו.
היום משחררים אותי, נפרדתי מהצרפתייה ומהרופאים, והסתכלתי לכיוון החדר, לרגע דמיינתי שאני רואה את מומי, אבל הרחקתי את המחשבה הזו מראשי, זה רק דמיון.
[
לפני 17 שנים. 7 בפברואר 2007 בשעה 18:45
