אני מתקשרת לזקנה השמנה שלי ושומעת את ההתרגשות שלה כבר כשהיא אומרת לי שלום. אני שואלת "יש אוכל?" והיא אומרת שכן ומיד מתחילה לפרט מה היא בישלה והכינה. אני אומרת לה שאני באה עוד עשרים דקות ואני רוצה גם סלט. היא אומרת שהיא תכין ושואלת איפה אני. "לא שמעת שאמרתי שאני בדרך? מה את חרשת?". היא אומרת סליחה. אני אוהבת את איך שהקול שלה רועד. "אני רוצה צנוברים בסלט". היא אומרת שאין לה בבית צנוברים. "אז לכי לקנות זריז".
מה שהיא לא יודעת זה שאני כבר שם. כשהתקשרתי אליה כבר התחבאתי מול הבית שלה וסתם אמרתי לה שאני באה עוד עשרים דקות. אני רואה אותה יוצאת מהבית והולכת לקנות לי את הצנוברים. היא הולכת מהר כמו כלבה שמנה. אני מסתכלת עליה וחושבת אם להתקשר להלחיץ אותה עוד יותר או לא.
היא חוזרת הביתה ואני מחכה עוד כמה דקות, מסתכלת בשעון ואז מצלצלת בדלת שלה. היא פותחת לי את הדלת ואני מסתכלת עליה. "זה מה שלבשת כשהלכת לקנות לי צנוברים?". הזקנה השמנה מסמיקה. איך בגילה היא עוד מסמיקה ונבוכה. הקול שלה רועד וזה מתחיל להרטיב אותי, אבל אני קודם כל רעבה. "הכנת את הסלט?". היא אומרת שכן ועדיין מסתכלת על הבגדים שלה לראות מה לא בסדר בעיני. אני יודעת שהיא רוצה לשאול אותי, אבל היא מתביישת או מפחדת. לא נורא, שתלמד בדרך הקשה. מגיע לה, לזונה העשירה הזאת.
אני נכנסת לשירותים ומשאירה את הדלת פתוחה. אני יודעת שהיא רוצה לראות את זה. אני קוראת לה "כלבה בואי אלי". היא באה מהר, ויש לה את המבט הזה שרוצה להסתכל אבל לא רוצה שידעו שהוא מסתכל. מגוחכת. אני אומרת לה "איך קראתי לך?", והיא אומרת בשקט "כלבה". "את כלבה?". "את יודעת שאני הכלבה שלך". אני מסתכלת עליה ואומרת לה "אז אם את כלבה תבואי כמו כלבה, לא כמו שבאת". היא הולכת וחוזרת על 4. התחת השמן שלה בולט וכמעט קורע את המכנסיים. מזל שזה טייץ. אני משתינה ומשחקת לה בציצים עם הרגל. אני מנגבת וזורקת את הנייר על הרצפה. שתרים בעצמה, אני יודעת שזה מדליק אותה.
אני שוטפת ידיים ומתישבת לאכול. השמנה יושבת לידי ומסתכלת עלי. "מה את נועצת בי עיניים?". היא מבקשת סליחה. היא אומרת שהיא התגעגעה אלי ושהיא רוצה לדעת אם אני מרוצה מהאוכל. אני רעבה ואני אוכלת מהר. "המבטים שלך מעצבנים אותי". היא שותקת, אבל אני יודעת שהיא רוצה להגיד או לשאול משהו. אבל אני מעדיפה שתסתום כשאני אוכלת. גם ככה היא בטח סתם רוצה לשאול איך היה בצבא או משהו טיפשי כזה. סתם להרגיש שאני מדברת איתה, אבל אני עייפה ורעבה וגם חם לי.
כשאני מסיימת לאכול היא שואלת אם אני רוצה עוד משהו, או אולי קפה, או עוגה שהיא קנתה "במיוחד בשבילי". אני אומרת לה "אחר כך". אני נשענת אחורה ופותחת את החגורה והכפתור במכנסיים. היא מסתכלת. אני שואלת "מה קרה?" והיא אומרת "סתם, כלום", כמו תמיד כשלא נעים לה להגיד משהו. "כלום אז לכי תביאי לי סיגריה". היא מביאה לי סיגריה ומאפרה אבל אני מאפרת על הרצפה. שתנקה אחר כך. ממילא היא כל היום בבית וכל מה שהיא עושה זה לחכות לי או לבעלה. אני הולכת לסלון והיא באה אחרי. אני מתישבת על הספה ופותחת קצת את החולצה. אני יודעת שהיא רוצה לראות אבל אני לא מראה לה. רק מורידה את החזיה וזורקת לה. היא מקפלת אותה ושמה בצד ואני מעשנת ואומרת לה להתפשט. היא מורידה בגדים לאט. הגוף הזקן והשמן שלה לא מושך אותי, רק זה שהיא מתביישת ונבוכה ממני מדליק אותי. אני משחקת לה עם הרגל בכוס. היא מתכופפת ומורידה לי את הסנדלים, ואז מחבקת את הרגליים שלי ואומרת לי כמה היא התגעגעה אלי. "אמרתי לך שאני אבוא כשאני ארצה, נכון?". היא אומרת שהיא יודעת. היא שותקת ומתחילה לעשות לי מסג' ברגליים. היא מנשקת את הרגליים המזיעות שלי. אני מקיפה את הגוף השמן שלה עם הרגליים ומושכת אותה אלי. היא מתנפלת עלי בחיבוק וכמעט בוכה על הבטן שלי. סוף סוף היא מעיזה להגיד "מתוקה שלי, את יודעת שאני אוהבת אותך כל כך, אני מוכנה לעשות הכל בשבילך". אני משחקת לה בציצים הנפולים שלה. אני אומרת לה "בא לי שתרדי לי". אני מורידה את המכנסיים והתחתונים והיא יורדת לי ככה כשאני על הספה בסלון המפואר שלה ושל בעלה. הוא, אין לו מושג על מה היא מבזבזת את הזמן והכסף. היא יורדת לי, ולפחות את זה היא יודעת לעשות כמו שצריך. אחרי שאני גומרת היא מנשקת אותי בבטן וברגליים. אני אומרת לה לשכב על הרצפה מולי ולאונן.
היא שוכבת על הרצפה ומאוננת מולי בלי בושה. מרטיבה את האצבע, פותחת את הכוס שלה עם האצבעות ומאוננת ישר על הדגדגן עם האצבע ביד השניה. אם הייתי לסבית אולי זה היה מחרמן אותי, אבל הרבה יותר מחרמן אותי לחשוב על זה שהיא עושה את הדברים האלה בשבילי. אני לא חושבת שהיא דמיינה פעם שהיא תגיע למצב כזה. אנשים חושבים שאם יש להם כסף אז יש להם גם כבוד, אבל יש אנשים שאין להם כבוד בבסיס ולא יעזור הכסף שלהם. היא גומרת ומבקשת להתלבש. "מה קרה את מתביישת ממני?". היא שוב מתנצלת. היא מבקשת לפחות שאני אחבק אותה. אני מחבקת אותה קצת ואומרת לה שתתלבש ותסיע אותי. היא שואלת אם היא הרגיזה אותי, היא מבקשת שאני אישאר קצת, מתחילה שוב להגיד לי על העוגה שהיא קנתה במיוחד בשבילי, ועל זה שכל כך הרבה זמן לא הייתי, ושאני רק אשב איתה והיא לא תציק לי. אני אומרת לה "כולה שבוע לא באתי, וזה בגלל שכשאני כאן את כזאת נודניקית". היא קמה להביא את הבגדים שלה ואני מושכת אותה אלי, מחבקת אותה שוב ומנשקת אותה בפה. זה שובר אותה, ואני יודעת את זה. היא מלטפת לי את השיער ומבקשת שאני אבטיח להיות בקשר.
היא מסיעה אותי הביתה. היא רוצה שאני אחבק אותה שוב אבל ליד הבית שלי אני בחיים לא נוגעת בה. היא שואלת אם אני צריכה כסף ואני תמיד לוקחת קצת, ומה שיפה זה שהיא עוד אומרת לי תודה.
לפני 17 שנים. 30 ביולי 2006 בשעה 14:10
