הספיקו כמה חילופי משפטים בינינו אחרי שאספת אותי מהרכבת, כדי ליצור שתיקה מעיקה ברכב. כמה זמן כבר לא רבנו? אני לא זוכרת מתי באמת רבנו, כבר לא רבים מזמן ריבים כאלה ראשוניים של העלבויות וברוגז, כבר לא נושאים בדד מטעני נפץ משתקים. מחלוקות שעומדות בינינו כמו הרי געש רק מדביקות אותנו אחד לשני, עד לפיצוץ מבוקר וגלישה איטית. אנחנו רבים עם מגע רך, כועסים ודומעים אבל תמיד מלטפים בגוף ומתערסלים עמוק בעיניים. כאלה מוזרים אנחנו, שונאים עם אהבה. כמה שזה מרשים אותי איך עם השנים ההתלקחויות הולכות ודועכות, למדנו לדבר בלי פחד ולחשוף את הרצונות העמוקים בלי לחשוש מסיפוח טריטוריות. לא הולכים לישון ברוגז ולא מבטלים בלי דיון ומחשבה את הצורך שהאחר הביע, ככה חקקו שנותינו המשותפות בסלע, החברים הכי טובים הרבה לפני שאנחנו זוג. אבל פתאום, בתוך כל הדביקות הסמיכה הזאת של האושר האנסופי אך מתוק ושקט שלנו, שתיקה מעיקה. אויר סמיך, רוק נבלע. שתיקה שאין בה ולו גרגר של ריק. זורקים את הכלבה בבית וממשיכים בדרכנו לבית החולים. די עם הבית חולים הזה, אני רוצה להיות לעצמי, אני רוצה אותך, רק שלי. תן לי את מיטב שנותיך, אני אעשה לך ילדים. תראה כמה זה קשה לנו, תראה, אנחנו צעירים. למה, למה הם עושים לנו את זה? אני צורחת אבל רק שותקת. אוהבת ושונאת אותי, אותך, אותנו, אותם. אני רוצה לצעוק שנעוף הביתה וננתק את הכבל לעולם. יהיה כל כך שקט לבד, יהיה קל להתמודד. אל תדאג. אתה מפר את השתיקה: "את לא רואה? את לא רואה כמה זה מנהל אותך, אותנו? את לא רואה שהיא באה על חשבוני?". אני נושמת את מילותייך, יודעת כמה קשה לך לומר לי את זה. מקשיבה ונותנת לך מקום, שניה לפני שאני שוכחת כמה אתה זורם בתוכי ומתחילה לתקוף חזרה. הדיון היחיד שלא הסכמנו בו על כלום מעולם, כמו הועלה ברשעות מהאוב, נוטף רעל מתמיד, עמוס חיצים מדויקים למכביר. אני יודעת איפה החיצים שלי הכי ידלקו בך ואתה לא מוותר לי, כוויה אחר כוויה בלי מצמוץ. כל מילה שנזרקת מפינו פוגעת יותר מהקודמת, ברור שלא נסכים. אני שונאת אותך ורוצה שתעלם ובו בזמן שמחה עלייך ככה, כל כך חי, בביטוי, זרקת את הכפפות הלבנות שלך לכל הרוחות. נראה כאילו זה לעולם לא יפתר. עלבון, מצוקה, התבצרות כוחנית. אתה יכול לתאר לך שככה יכלו לעבור עלינו חיינו? זה כמעט קרה, זה היה לנו ככה עם אחרים. ותראה כמה קל ביחד אפילו כשהכי קשה. אנחנו כבר בחניה וכל מילה שלי מרחיקה אותך יותר, כל תגובה שלך גורמת לי לרצות לפצוח איתך בברוגז של ימים כדי להרעיב לך את הביחד, כדי שתבוא אליי מותש, כדי שתכנע. ואתה מאיים שתיתן לי את מה שאני רוצה כדי שתוכל להמשיך לסבול בשקט, לא מוכן לגדול בזה איתי. ממשיכים שיחה שתלטנית ללא אהבה גם במסדרונות התחתונים. העיניים שלי מבריקות, אני זקופה. אתה רחוק ממני, מחרחר דם ואני לא מפסיקה להאשים אותך. אני אומרת לעצמי שאנחנו לא יכולים לעלות לבקר ככה בדיוק כשאתה מושך אותי הצידה ואומר לי את זה בעצמך. אבל כל נסיון להתיישר רק גורר אותנו יותר למטה. יוצאים החוצה, מתבוננים מחובקים פנים לפנים בחושך, אבל הפה יורה תופת. ויתור. אתה מתייאש, אני דומעת בתבוסה. זה לא יפתר, נראה שאין מוצא. אנחנו שוהים ביחד בתוך הקושי, שבה ועולה שתיקה שכמו בקסם פותחת פתח לתדר נקי של אהבה בעיניים ובלי להרגיש איך, הגעגוע אלינו ממיס את כל חוסר ההסכמה ואנחנו מתחבקים בנוכחות נטולת ערגה. הריח המתוק שלך ממלא אותי.
לפני 15 שנים. 10 בספטמבר 2008 בשעה 23:27
