ופתאום התחיל "Harvest Moon" ולכמה רגעים ארוכים לקח איתו את תחושת הדכדוך שאני חווה היום ואת הוירוס הבנבנזונה שהשתלט לי על הגוף. אני תמיד מתביישת להגיד ליד אנשים אחרים "זה השיר שלנו", כן, יש לנו "שיר", זה השיר שלנו. זה נראה לי לי כזה לא קולי, אני אפעם לא יודעת למה. אולי כי אני מפחדת להתקבע לתוך איזה זכרון אחד ולנסות למצוץ ממנו את אותו צוף כל הזמן, אותו זיקוק של רגש שבשנייה אחת יכול להפוך לאשלייה, לקיטש. אולי כי יש כל כך הרבה שירים שאנחנו אוהבים ביחד וחולקים בהם רסיסי זכרונות, בעיקר כאלה שאני זוכרת איך נראית בהם ושומעת אותך מנגן ושר לי אותם. אולי זה פשוט כי אני רוצה לתפוס את עצמי בתור מישהי שכל הזמן חיה את הרגע והרי אי אפשר לחיות את הרגע אם פועלים מתוך הזדהות ושחזור. גמכן, החשיבות העצמית המייגעת הזאת.
אבל פתאום התחיל "Harvest Moon", בזמן שאני עמוק בתוך הקוד מחפשת איפה לעזאזל יש לי באג, בזמן שלרגע לא הייתי. ללא הכנה הגוף הצטמרר והרפה ברכות לתחושה נעימה, תחושה של אתה ואני ורק אז אני הפצעתי פנימה, משתתפת בתחושה המוכרת, אחת עם הגוף: שנינו שוכבים במיטה שלי בבית אמא שלי, זוג רק יום, אולי יומיים. החדר מתחיל להתמלא באור קלוש, הבוקר כמעט עולה ואתה עם חולצת בית הכנסת הלבנה, פרומה על חזך. אתה מצטרף לשירה בפזמון, מרעיף עצמך עליי, לא מסתיר כמה אתה אוהב אותי. סוכות. חסד. אני מסתכלת עלייך ולא מאמינה שאתה אמיתי, שזה קורה לי.
RZw_Hr4X3dE
לפני 16 שנים. 15 בספטמבר 2008 בשעה 14:20
