You'd kill yourself for recognition

לא היה לי אפילו זמן להגיד שלום,
ותאמין לי שהייתה לי סיבה טובה למה ככה.
מרגישה החמצה קלה והתענגות עילאית על מה שכן הספקתי.
הזכיר לי את אביתר בנאי בגלגול הצעיר,
אביתר שזורק אותי לתקופה שברירית בעברי, אביתר הכי מרגש.
חשבתי, שאם היה לי את הכל על דיסק,
שזה בטח היה דיסק שהייתי שמה בנסיעות לילה באוטו
[ובהתחלה בטח חורשת אותו כמה זמן עד שהיה יוצא לי מהחורים ולאסי היה משתגע].
חשבתי שחבל שלא היו שם דיסקים עם העטיפה היפה והציורים המרגשים. אפלים.
רוצה.

ממש לא סתם חלק הנוף. ממש לא.
הפתעת אותי.
ומה שמדהים הוא שאתה גורם גם לנו לא להרגיש סתם חלק מהנוף
ומצד שני, כל כך כן. וזה נעים, פשוט, משחרר.
זה לא רק שאתה לא סתם חלק,
זה לא רק שהמופע השלם הזה שמסתתר לך בתוך המסך הכחול הוא פשוט מרתק
וזה לא רק שהפתעת אותי כמה אתה באמת מוכשר.

יותר מכל עלה לי היום כמה פעמים הביטוי: "הסוכר שבלב"
וזה מה שמגדיר אותך אצלי יותר מכל-
ההכרה בטוב, בצד היפה שלנו, בני האדם. האופטימיות.הנאיביות הזאת שהיא, ורק שכמותה, ישנו את העולם. האור. הסוכר, הסוכר הזה שבלב.
הרקע השחור הוא לא הרוע, הוא החושך שבחיפוש שלך, הוא ההכרה במלחמה שלנו חמושים עם הטוב, ברע.

ריגשת באמת.

תודה. אוהבת אותך, ילד פלא.
עע

[ולעוד כמה אנשים יפים - זה תמיד נעים לראות אתכם ולאהוב אתכם את האהבה הפשוטה, הנקיה שיש לי אליכם]