שבוי בקסמה
"אתה הולך לפגוש אותה... עוד 12 שעות ואתה ניצב מולה, נבלע בתוכה. פרפרים בבטן, שיער סומר, עוזב את הבית ועף אליה... קוראים לה "החדשה" אבל היא כבר שנים באותו מקום - צומחת, משתנה... כבר שנים שהיא מתעללת באנשים. כולם מכירים אותה - אומרים להם "תיזהרו" אבל רבים נוהרים אליה, עולים לרגל. כבר ביקרת אותה פעמים אחדות - והיא תמיד אותו דבר אבל שונה, מכינה לך הפתעות נעימות ונעימות פחות.
הנה אתה אצלה - היא לבושה הוד והדר, צבעים וריחות... אתה ניצב מולה נפעם מיופיה, לא יכול שלא להביט בה, מתמוסס לרגליה ודבר ראשון חוטף ממנה סטירה קרה, לא הגעת מוכן... והיא יודעת להיות קרה למי שלא בא מוכן. קור כזה עוד לא הרגשת... קיפאון צפוני מכה בך, בוער בעצמות, פניך אדומות, ובעיניך נקוות דמעות. אתה יודע שהיא קשה, אבל אתה תמיד חוזר לעוד... בשנייה שהפסקת לסבול אתה כבר מתגעגע לעינויים. והיא - בכלל לא יודעת שאתה שם, אתה כלום בשבילה, ננס בגובה הרצפה והיא גבוהה, ניצבת מעליך וראשה בעננים.
מוצא כלוב צפוף ומתגורר בו זמן מה - נהנה מהעונג הכואב ומהכאב המענג שאתה מוצא בפינותיה האפלות, ויש לה פינות שאתה פוחד לגלות - שמעת על כאלה שאבדו לעולמים בסמטאותיה החשוכות ואתה נזהר מזעמה. היא מרעיבה אותך ואתה מתחיל לקרוע את עצמך בעבודה בשביל מעט אוכל... והאוכל שאתה מקבל - לפעמים שאריות של סעודת מלכים ולפעמים רפש מוחלט - אין לדעת. והכל קורה אצלה מהר - כבר מזמן אתה לא שולט בגורלך, חייב תודה על כל רגע של ביטחון בסוף אתה כבר לא זוכר למה באת ועד מתי תישאר, אבל לא מסוגל להעלות על דעתך לעזוב. אתה תמיד זוכר את החלל שנפער בך כשאתה עוזב אותה והשעון מתקתק וכבר הזמן נגמר ובדיוק כשהתרגלת לכאב והתחלת ליהנות ממנו - אתה שוב עוזב וחוזר לחום, למרחבים, לחופש התנועה. אבל אתה לא חופשי בלעדיה. מעדיף להיות קשור קרוב אליה לעולמים מאשר חופשי ורחוק והיא - היא בכלל לא שמה לב שהלכת... כמו גרגר אבק שנדבק לעקבה, הולך איתה ומתנתק ממנה - היא לא מודעת לקיומך ויש מיליונים כמוך אבל היא אחת ויחידה.
ושוב אתה רחוק ממנה, חושב עליה כל רגע, אתה יודע שתשוב ושוב הכאב המענג הזה... אתה יודע שזה חסר לך - אין לך ברירה. יודע שהיא שם, ניצבת תמיד... מחכה שתחזור ולא מודעת לקיומך.
זה מדהים עד כמה שניו יורק התנהגה אלי כמו שמלכה מתנהגת לעבד..."
08/02/2004 , נכתב ע"י לאסי (עוד כשהיה "כלבלב תחש") בפורום 'חוויות כואבות' המיתולוגי
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
כשחיפשתי ב'חוויות' את הטקסט הזה, מצאתי פוסט שכתבת לי בלילה של הסשן הרציני הראשון שלנו, חודש וקצת אחרי שנהיינו זוג. נדהמתי שזה נפתח בנינו כל כך עמוק, כל כך מהר, הייתי בטוחה שזה לקח הרבה יותר זמן. לא יאמן כמה עבר מאז, אבל גם כמה זרעים שפרחו במפתיע, נזרעו כבר אז. בכיתי מהתרגשות וכאב לי שאני כבר לא כותבת, שאני לא מנציחה את החיים הסודיים שלנו. אני חושבת שזה הפסיק כשהגיעו לכאן העיניים הוניליות הפולשניות. זה פגע בי עמוקות ושיתק. אני חושבת שאני צריכה למצוא דרך חדשה לבטא אותנו מהעיניים שלי, במה חדשה. ליצור אלבום חדש של מילים. פתאום זה חסר לי.
אני גם כל כך אוהבת שאתה כותב, אהוב שלי. מצאתי כתבים ישנים שהם חלומות על מי שעתידה לבוא לחייך ופתאום זו אני וכאילו נקראתי. אני יכולה לראות שאני הפנטזיה, שאני ההגשמה, שאני באמת-באמת מה שרצית. זה כל כך מרגש אותי.
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
אז זהו, יש תאריך, יש מסלול ויש המלצות לערבי בדסמ ברחבי ארה"ב שקיבלנו מהאנשים הנחמדים בפטלייף. אנחנו נוסעים, עוד שבועיים. כמה מר היה טעמם של כל הביטולים, כמה אכזבה הצליפה בגופי עם כל הנחתה של מרות מעליי. אני אדם חופשי רק לכאורה, מסתבר, והיה לי קשה מאוד לגלות את העובדה הפעוטה הזו. עדיין זורם בי כעס מודחק על ההורים שגנבו לנו את מסע הבדסמ-סמיםמכלהבאליד-ורוקנרול, מסע הדבש, אבל אני מרגישה שבזמן הזה למדתי הרבה דברים חדשים עליי ועלינו והביחד רק התחזק. ואנחנו כבר לא לבד, אנחנו שלישיית מוסקטרים, גם אם הקטנטן הוא בלתי נראה בעין בלתי מזוינת לעת עתה.
בלי להתכוון המסע במרחבים הומר למסע ביתי. אני בסוג של ויפאסנה לא מתוכננת בעליל כבר חצי שנה, עכשיו זה כבר ממש ברור גם לי ואפשר לתת לזה סוג של כותרת. בקושי יוצאת מהבית, כמעט לא פוגשת אנשים, מתעלמת רוב הזמן מהטלפון המצלצל ואין לי הסבר למה זה ככה וזה גם לא שיש הפרדה בין הונילים, לכלוביים, למשפחה, ללקוחות, לסטודנטים שלי. טוב לי לבד, פשוט, רק אני והבועה הזאת שנרקמת בתוכי, הולכת וגדלה, נותנת את אותותיה בעוצמה מתגברת מיום ליום. אני גם כמעט לא שומעת מוזיקה. טוב לי עם עצמי ואני לא יודעת להסביר למה יש לי את הצורך הזה לשקט, לשתיקה, לנשימה המודעת. אני מוצאת שיש בזה הרבה מרחבים, שיש בכך את טעם החופש האמיתי, נטול המאמץ והמסכות.
לפני 15 שנים. 8 במרץ 2009 בשעה 22:52
