כמעט שנה שלא כתבתי כאן, תא ההודעות מאיים להתפקע וכבר מזמן שכחתי ריחו של בגד לייטקס מהו. טוב, לא צריך להגזים.
אבל בהחלט הייתה קטיעה. קוראים לה לידה. או שקוראים לה תינוק. או פשוט לא קוראים לה בשם, אלא מקבלים את העובדה הפשוטה שזמנים השתנו. רק לטובה.
בא לי לספר לכם על הלידה וכמה זה היה נורא והיה הדבר שהכי קרוב לתחושת אונס שחוויותי. בא לי לספר לכם על היצור המתוק והענוג הזה שכל היום מקשקש וממלא את ליבי במשהו סמיך ודביק עד להתפקע, למרות שלא תמיד. יש לי ימים שאני ממש לא יכולה לסבול את הגמד המקרצץ, אבל הם יותר נדירים. בא לי לספר לכם שהאיש שלי הוא נדיר, עמוק, מצחיק, סקסי בטירוף ושיש לו זין מהמם. ושיש לו לפעמים עיני פאפי מהולות בזימה, ואני יודעת שהוא יבוא ויגרור אותי לתוך עינייו, יהפנט אותי ויצית בי את האהבה הנדירה הזאת, שמהולה בשריטה-סטיה עמוקה. פףף
אבל אני רק אספר לכם שטוב לי כל כך בחיי. שלם ומושלם. אבל לא כזה של פלסטיק, לא כזה ששייך למה שרואים מבחוץ, אלא בעומק, בשקט, בתחושה שאני במקום הנכון בזמן הנכון, עם האיש הנכון, עושה את הדבר הנכון. הנכון לי. רק לי.
טוב לי לעשות מה שבא לי ולהיות האדם הכל כך חופשי שלא חייב דין וחשבון לאפחד בעולם, אלא אם כן הוא רוצה.
ובתוך כל זה, סוף סוף יש לנו בית ע-נ-ק עם מרתף גדול שרק מחכה שנבוא להשתעשע בו. וחדר שינה שני שנועד רק לסשנים.
טוב, אמנם אנחנו עוד בארגזים, נרדמים מוקדם מהמאמץ לסדר. אבל בשנייה שדברים יתיישבו במקומם, או שכבר נמצא, סוף סוף, את ארגזי הזימה, אין לי שמץ של ספק לאן זה הולך 😄
צפו לעדכונים.
שנה טובה, אנשים.
לפני 14 שנים. 6 באוקטובר 2010 בשעה 22:28
