לפני 15 שנים. 11 בינואר 2009 בשעה 12:00
אין כמו מנה הגונה של לחץ,
כדי לגרום לדם לזרום,
לאדרנלין לפעפע
ולי להרגיש חיה.
לרגע
פוסעת בעקבות האהבה
לפני 15 שנים. 9 בינואר 2009 בשעה 13:34
חולון.
כמו נעל ישנה ונוחה ומעלה זיכרונות.
בבוקר, הגעתי לשם, לרחובות של ילדותי.
זה לא קורה כמעט בכלל. מרכז העיר, צפיפות,
והסיכוי להשיג חניה שואף לאפס.
אבל היום היתה מטרה מוצהרת. סרט. עליה.
והיא , בהחלט מטרה שמקדשת את כל האמצעים.
אז יצאתי בבוקר ונסעתי וחניתי
ובדרך לצילום, עברתי בכל מחוזות הילדות.
הרחובות, החנויות שחלקת בנות גילי, האנשים.
הרוסית שנשמעת בכל עבר,
רק הופכת את העיר הזו לנעימה יותר, חיננית ונוחה.
הזקנות שישבו במרכז, מתחממים בשמש,
הזכירו לי את הסבתות שלי. כל כך דומות,
והדמעות כבר עלו לעיניים.
וכששאלו אותי עליה, הן פרצו. מול מצלמה.
ואני לא ברחתי. כי זו היא.
כי אני כל כך חסרת אותה ומתגעגעת.
ורק בסוף, כששאלו אותי: "אם הייה מתאפשר לך להגיד לה משפט אחד, עכשיו..."
רק אז, חייכתי מתוך הדמעות. היא ידעה.
כי אני אמרתי לה, בכל דרך אפשרית
תמיד אמרתי לה: "אני אוהבת אותך"
לפני 15 שנים. 8 בינואר 2009 בשעה 19:30
הם ארוכים ימי הלימודים שלי.
מתחילים בבוקר, מסתיימים בלילה.
לא חשבתי שאהייה מאושרת כל כך מהלמודים.
אבל הם בהחלט ממלאים אותי,
מחליפים קצת את הרעש הלבן במוח.
לדאבוני, ההתרחשיות במדינה שלנו,
ממחישות את נושאי הלימודים. ריאלי עד כאב.
הם ארוכים, ימי הלימודים שלי. ארוכים וכואבים.
בגוף ובנשמה.
לפני 15 שנים. 7 בינואר 2009 בשעה 18:50
נשבר לי הזין.
נשבר לשמוע את כל יפי הנפש הגורסים שהמדינה היא חרבנה
לכו לכם. לכו לצרפת או אנגליה או בלגיה.
לכו למקומות שיאשימו אתכם בכל תחלואי החברה שם.
לכו למקום שבו יתקפו אתכם כי אתם יהודים.
ותזכרו...זה לא רק כי ישראל נלחמת עכשיו.
תשאלו את כל הצרפתים המאכלסים את נתניה,
שברחו כל עוד נפשם בם מהאנטישמיות בצרפת
ובלגיה ואנגליה וכל המקומות האחרים...
לכו לכם ותדעו שכאן ישארו אלה שישמרו שיהייה לכם לאן לחזור.
אלה שבניגוד אליכם, מוכנים לשים את נפשם ולא רק את לשונם.
אתם כבר זקנים מדי מכדי לחנך אתכם.
מקווה שאת הדור הצעיר עוד יצליחו לחנך בדמותו של המג"ד שנלחם לחזור לחייליו
ולא בדמותכם.
להיות עם חופשי בארצינו...תנסו להבין.
לפני 15 שנים. 5 בינואר 2009 בשעה 19:23
אז החלטתי על אתר.
הגיעה העת להבין,
האם הצילום הוא הובי או שיש בו מעבר לזה.
תוך 10 ימים יעלה לאויר אתר,
שיציג את התמונות שאני מצלמת.
וגם זה לא גורם לי ריגוש.
מעניין איך אני אגיב לצליבה.
לפני 15 שנים. 5 בינואר 2009 בשעה 5:56
הצרוף של טמטום ורוע באדם אחד...
השבועות האחרונים הוכיחו שיש כאן הרבה כאלה.
מי צריך אצבעות??
לפני 15 שנים. 4 בינואר 2009 בשעה 20:20
רופא האליל חזר לחיי.
ובאדיבותו הרבה, הכניס גם אורטופד אליל לחיי.
הנ"ל, אחרי בדיקה, שכללה בחינה בלתי אמצעית של ישבני עטור בחוטיני ועטוף בגרבונים סקסיים,
שלך בקשה אל אורטופד הבית. זה מיום חמישי.
ההוא, רק שמע צילומים והחוויר.
ההרצאה שקבלתי, התחילה ב"את יודעת כמה זה לא בריא קרינה?"
(כן, אני יודעת, קראתי את הביוגרפיה של מארי קירי)
המשיכה ב"את זוכרת כמה צילומים עשו לך?"
(בטח זוכרת, מעל 1000, מונה גייגר מגלה אותי בקלות)
ובקיצור, הדיון על היד של הבובה (צריך לחכות שלושה שבועות)
הסתיים בשליחה שלי לאורטופד שלישי.
מסתבר שצריך יהייה להחליף רגל, הרבה יותר מוקדם ממה שקיוויתי
מצד שני, הרבה יותר מאוחר ממה שהם ניבאו.
מצד שלישי, נפתחה חזית בין האלילים לבין הקונבנציונאליים.
איפה ברמן כשצריך רגל מעץ??
לפני 15 שנים. 3 בינואר 2009 בשעה 20:24
מרגיש לי שמישהו חושב שאפשר להשתמש בי כפיון במשחק .
זה מקפיץ לי את הפיוז בתדירות מאד גבוהה היום.
גם הפיוז של החשמל.
מעניין מי משרה על מי.
צריך לרענן את חוק היד הימנית וחוקי פאראדיי.
לפני 15 שנים. 2 בינואר 2009 בשעה 15:55
הבובה כבר בבית. מחוברת בחוטים.
אני אחרי לילה של ניתוח ואחריו אזכרה לאישה שהיתה לי כאם.
לא להאמין שעברה כמעט שנה.
ואם היה צורך להדגיש את החוסר שלה,
הערב של אמש כאילו סימן באש.
היא היתה רופאה, אירינה שלי.
היא היתה רופאה מדהימה.
אבל היא היתה בעיקר בן אדם.
תמיד אפשר היה לסמוך שמעבר לאבחנות והחלטות רפואיות,
מעוררות השתאות בייחודיות שלהן, בזוית הראיה,
תמיד, תמיד תהייה המילה הנכונה. החיבוק המעודד.לכולם.
אבל לי, היא היתה כמו אמא נוספת, כששלי היתה בסביבה
וחליפית, כששלי נסעה עם המשפחה והשאירה אותי לשמור על המולדת.
ואמש, בתוך הכאוס, בתוך ההבנה שנבנתה שהרפואה בארץ, בדומה לחינוך,
היא כבר לא מה שחשבנו שהיא,
גברה ההבנה, על האובדן של הרופאה הזו, של האדם הגדול שהיא היתה.
****************************************************************************
לפעמים, אני חושבת שאני מאומצת.
לא יתכן, שהמשפחה שלי, שמכירה אותי למעלה מארבעים שנה,
מסוגלת לנהוג בצורה כל כך חסרת רגישות.
כאילו שהם לא יודעים מה עושה לי השהות בבית חולים,
בעיקר כשאני המלווה.
כאילו שסערת הנפש שזה עושה לי, לא ברורה לעין.
כאילו שאני לא מראה להם, מדגימה, איך צריך להיות.
אז אמש, קצת לפני חצות, כולם פרשו ליצועם
והשאירו אותי בבית חולים . לבד. עם הבובה.
ואני כל כך קיוויתי, שמישהו, מישהו במשפחה הזו,
שאמורה להיות שלי. יבין
ישמע מעבר למילים ויתעקש להגיע ולהיות איתי בשעות האלה.
לא יתכן שאנשים שאמורים להיות בשר מבשרי,
לא יבינו את הלחץ והחרדה
ואם הם מבינים, לא ינסו לסייע.
אולי אני באמת מאומצת.
*****************************************************************
חברים. זה לא מה שאני חושבת.
יש אחד. אני מכירה אותו כבר 31 שנים.
חשבתי שאנחנו חברים.
אתמול, בפעם הראשונה בחיים, הייתי זקוקה לעזרתו.
הוא לא היה שם עבורי.
אז נכון. הוא התקשר היום לשמוע מה קורה.
אבל השבר כבר קרה.
מסתבר שכשאני מכנה מישהו "חבר",
אני מייחסת לזה דברים שאחרים לא.
**********************************************************
שבת שלום יקירי
לפני 15 שנים. 2 בינואר 2009 בשעה 0:28
אז הכניסו אותה עכשיו לחדר ניתוח.
בני העוולה, מעצבנים ומגעילים, לא נתנו לי להכנס איתה עד שתרדם.
כן, זה נוהל מקובל בניתוחי ילדים.
והתרוץ של ניתוח "חירום" לא קביל.
אם חיכינו למנתח שש שעות, זה לא חירום.
כל הסיוטים שלי קמו לתחיה.
אני בדיוק בת גילה, בחדר הניתוח של תה"ש
בצריף של הצבא הבריטי.
יום קודם, עוד הייתי ילדה בריאה, שלא ראתה בית חולים מבפנים מעולם
ועכשיו אני שוכבת, עירומה למחצה, מבוהלת עד מוות,
ואחות רוסיה צועקת עלי שאם אני לא אפסיק לבכות,
היא תקח אותי פנימה. תוציא את אמא שלי.
כל הסיוטים זינקו ל מיד אל מול העיניים
כשסרבו לתת לי להכנס איתה.
וכמו אז, אסור היה לי לבכות.
ועכשיו. מחכים. שוב