פוסעת בעקבות האהבה

חתכה לעצמה את האגודל, לעומק.

מוקד, מיון ילדים, מיון אורטופדי,

הוחלט על ניתוח. דחוף.

עכשיו, מחכים

פעמים בשנה יש ראש השנה.

פעמים בשנה אני מאחלת לעצמי שישתנה.

שארצה מה שיש, שלא אשאף למה שאי אפשר

שאקבל מה שניתן ולא אשתוקק למה שלא ניתן.

וזה לא פועל. כמו באמרה על הרצוי והמצוי

בסוף, זה רק משמין.

ואני הופכת חלשה יותר

נזקקת יותר

נתמכת

ואני שונאת את זה.

ותמיד , במרחק כמה חודשים, מחכה שנה חדשה

והעיניים נשואות אליה. שיהייה אחרת.

אולי הגיע הזמן להבין שלא יהייה.

במקרה הטוב, מה שהיה הוא שיהייה.

במקרה הפחות טוב, גם זה לא.

שנה אזרחית טובה יקירי

נראה שהוא החליט, החייזר שהשתלט לי על הבטן,

שהדופן עבה מכדי שהוא יוכל לצאת דרכה

ולצאת כדרך הטבע, מן התחת, לא מתאים לו.

אז הוא פשוט נעלם.

מותיר אחריו שביל של סימנים פיסיים,

שכולי תקוה שתוך יומיומיים יעברו.

כמה נחמד להכנס לשרותים בנחת.

ולצאת משם גם.

כמו שזה מרגיש עכשיו, החייזר חי וקיים בקרבי

והוא נחוש לצאת מתוכי. בכוח.

כל האמצעים כשרים.

ארוחת צהריים טעימה למדי,

הסתיימה בנסיעה במהירות 120 קמש,

תוך כדי הקאה אינטנסיבית לתוך שקית נילון שלמזלי היתה באוטו.

אם רק היתה לי הטכנולוגיה המתאימה לגרום לראש להסתובב על צירו...

התחושה היתה שמישהו מנסה לפרוץ החוצה דרך דופן הבטן שלי,

שלדאבוני, עבה דיה כדי לעצור טיל גראד מאלה שנופלים על הדרום.

חבל שלא קראתי את ההתפתחות המבישה של שירשור התמיכה בפורומים.

לפחות ההקאה היתה מקבלת סיבה ראויה.

ובכל מקרה, הטעם הרע שנשאר בפה מהסיטואציה הפיסית,

מתאים לזה שנשאר בנשמה מלקרוא את השירשור.

ועם כל השתיה מלמטה,

אפילו לא כאב ראש או חמרמרת קלה,

כדי לזכור איך זה להרגיש משהו.

או סתם כדי להרגיש.

זה היה סיום מחורבן חיום קשה במיוחד.

יום שגרם לי להכיר את עצמי עוד קצת.

ואני לא אוהבת מה שהכרתי.

יום עמוס ולחוץ, יום החתונה של אחי, עם זו שעכשיו אישתו.

ואני אוהבת אותו ואני אוהבת אותה. מאד.

והייתי שם. כולי אדומה ולוהטת

ולא הייתי מסוגלת להיות שמחה.

לא בראש. בראש, אני מאושרת.

ממנו, מהבחירה שלו. ממנה. מהאהבה שלהם.

אבל הלב...הלב שלי מת.

כל תשומת הלב, כל האהבה מהסביבה

עשרות צ'ייסרים (לא. לא הגזמתי. במס' 20 הפסקתי לספור)

ואני לא מסוגלת להעלות חיוך על הפנים.

מסתובבת במסיבה ואפילו לא מסוגלת לצלם. קפואה. רדומה.

לקראת הסוף, כשמפלס הדם באלכוהול אצלי היה כבר נמוך,

הצלחתי להעלות חיוך.

אפילו לקפוץ שתי קפיצות ברחבת הריקודים,

שהחברה של אחי, הטילו אותי אליה, על הידיים. כמו תינוקת.

ועכשיו, שוכבת בחדר בבית המלון. מחכה שיהייה בוקר.

וכדי לחתום את היום הנפלא, הילד שנשלך לישון בבית, כדי שהכלבות לא יהיו לבד,

שבר איכשהו את המפתח בתוך המנעול.

הכלבות סגורות לבד בבית, מעולפות מפחד הרעמים והברקים שבחוץ.

החוקי נוחר כמו נגריה תעשיתית.

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא איך לחלץ את הכלבות ואח"כ להעלם.

רוצה להעלם. לא להיות. בטח לא להיות ליד אף אחד.



הפכתי למפלצת בעלת לב קפוא.

אני מגעילה את עצמי.

ו

תכף יהייה קול ששון וקול שמחה.

המסאז' היה יוצא מהכלל. קוראים לו גל והוא מהספא של הילטון.

בחדר כאן במלון, המולת אלוהים. כמו תחנת רכבת של נשים חצי אפויות.

זו רק עם איפור בסיסי.

זו רק עם תסרוקת.

ובאמצע, המינידומית שלי,

וכולם מקרקרים סביבה.

האדומה לוהטת.

ואני במערומי, במיטה.

תכף הואבן יפעל את פעולתו

ואני אהייה קולית להפליא.

כבר ציינתי שאני מעדיפה לעבוד בארועים מאשר להשתתף בהם?

..."זה מאד, מאד אדום",

הוא אומר לי ,

כשהוא רואה אותי ארוזה היטב בתוך השמלה,

המאד מאד אדומה, שאלבש

בחתונה המתרגשת עלינו מחר.

מצד שני, כשהייתי ילדה, הוא תמיד שאל,

"אם יכלת לקבל 90, אז למה לא 100?

אז אני יוצאת מהנחה, שה"אדום", היה סוג של מחמאה.

היא אדומה לוהטת.

היא צמודה.

היא חשופה.

היא עדיין לא מוכנה , השמלה שלי.

זו שאני צריכה ללבוד בעוד שלושה ימים,

בחתונה של השליש הכי חביב וחברותי בינינו.

ויש חשש סביר שאם אני אצטרך לטפס פעם נוספת פרט להיום,

אל הקומה הרביעית, אל התופרת

ולראות אותה....זה יגמר רע. מאד.

(חייבת נשלט תזכורות,

שיזכיר לי שאסור לתפור בגדים,

צריך לקנות בחנות. אני תמיד נופלת למלכודת הזו)

עוד שלושה ימים...