|
|
|
מדלגת בין בית חולים,
(מניין הנפגעים הגיע לרופא אחד פגוע אגו,
ואחות כללית אחת, שבוער לה הישבן)
הפקת חתונה
(מניין הנפגעים הגיע לשף אחד מבוהל
ומנהל אולם, אוחצ'ה,
שעושה הכל כדי שאני ארביץ לו.
והוא יהנה. )
ושבוע שני של לימודים
(מניין הנפגעים הגיע בדיוק לוריד העצבני שלי
שעומד להתפוצץ,
כי אני לא מתגברת על הספריה של המוסד)
לעיתים רחוקות אני משחררת את חרצובות לשוני.
אומרת בדיוק את מה שאני חושבת. קר וצלול.
אני שוכחת שאנשים לא יכולים להסתכל לאמת בפנים.
וכשהמציאות משתקפת מולם, המגננה מתחילה.
נו, שויין.
אז לא אוהבים אותי יותר.
למלכה, אין בית.
למלך, אין כתר.
לי, אין מנוחה.
תכף נוסעת שוב לתה"ש.
החוקי כבר מזהיר אותי, להשתדל לא להתחרפן.
המשפחה...ובכן, הם יודעים שאני אתחרפן.
מצד שני, אני היחידה ששולטת בעניינים של בי"ח.
הכי הרבה, אני אאשפז את עצמי קצת. להסתכלות.
ים. זה הרבה פחות נורא בחורף.
האויר נקי יותר.
הרבה פחות אנשים.
הסיכוי לחטוף כדור או פריסבי בראש, נמוך יותר.
החול לח, אז לא נכנס לכל חור.
והשקיעות...אוח השקיעות.
והעדשה החדשה, נפלאה.
סדנא בדברור, על הבוקר.
מזל, שעל ההסטריה לדבר מול קהל, התגברתי יפה.
ותודה לחנך לוין, על האפשרות שניתנה לי.
אח"כ, קורס על הגרעין הישראלי.
לא מדובר בחמניות או אבטיח.
המרצה מוכשר, חתיך, ובעיקר שולט בחומר ומעביר אותו היטב.
ואני צריכה להזכיר לעצמי, מדי פעם,
שדברי המרצה הם לא דברי אלוהים חיים,
אלא השקפתו על הנושא.
אחרי כמה צביטות יקיצה, אני כבר דנה איתו.
נראה שהוא מרוצה מזה שיש מי שלא מקבל את דבריו כ"תורה מסיני",
אלא מערער עליהם ויוצר דיון.
בחיי שנראה שיהייה כיף.
תשע שעות לימודים.
אני יודעת שהם מדברים שם עברית.
אני מזהה את המילים.
אבל המשפטים שאומרים שם...
ובכן, זה נשמע קצת יפנית.
מצד שני, "אפקט השקשוקה"
ודיאלוג עם מר רוזנטל, יוצרו,
על הטעות שבבסיסו של הסרט,
החזיר לי את האמונה שאני לא לגמרי סתומה.
זה רק הזמן שיסדר לי את המילים בקונטקסט הנכון.
תכף יום נוסף.
12 שעות בלימודים.
שעה נסיעה לחתונה.
שעתיים חתונה.
שעה חזרה הביתה.
קצת שינה.
וחזרה ללימודים.
נראה לי שלדם שלי לא תהיה ברירה, אלא לחזור לזרום כראוי.
תכף...
עוד פחות מיממה ואמתכם תחבוש את ספסל הלימודים.
שנתיים. לנקות את הראש מהרעשים ולכבוש מחדש את המוח,
עם מידע מועיל.
הוא חזר, החוקי שלי.
עם כל הקשיים וכל המריבות וחילוקי הדעות,
לפחות חלק מהשדים, חוזרים לחור שלהם כשהו כאן.
הימים האחרונים מזמנים לי שעות של בחינה עצמית. סוג של חשבון נפש.
מסתבר, שגם נפשות מתות, מתחשבנות עם עצמן מדי פעם.
התבוננתי על החיים שלי.
אני זוכרת את עצמי מגיל שנתיים וקצת.
והייתי מודעת לעצמי. אז כמו עכשיו.
מודעת מספיק לא לגלות שהתאהבתי. כמו גדולה. בשכן שהיה בן גילה של אמא שלי.
מודעת מספיק לא לגלות שנפצעתי קשה מהטיולון של אחי, לטפל בקרע הענק שנוצר לי ברגל, לבד.
בלי להפיק אפילו דמעה אחת. שבועות טיפלתי בפצע שקרע לי פיסה מבשר השוק, עד העצם.
מודעת מספיק , להתרחץ לבד, פתאום. לא לתת לאמא להכנס לאמבטיה, כי הילדים של השכנים,
פיתו אותי לשחק במשחק אסור ואז אחד מהאידיוטים, צבע לי נקודה ביוד סגול על הישבן.
מודעת מספיק , אבל ללכת אל ההוא ושוב ושוב...
מה לכל השדים, מביא ילדה קטנה, ממשפחה נורמטיבית, אוהבת ,מחבקת, מפליקה בקטנה,
להמנע מלבכות. להמנע מלספר להורים את הזוועת של חייה?
איך יכול להיות שפחדתי יותר מהפגיעה בהם מאשר מהפגיעה בי?
איך יכול להיות שלא בכיתי?
איך זה שיכולתי לשמור את הכל לעצמי?
איך ילדה ככ קטנה, יודעת לפחד ככה?
