לפני 16 שנים. 24 בנובמבר 2008 בשעה 10:16
בעוד פחות משבועיים, למעשה, ביום שישי הבא (לא הקרוב), יש לי יומולדת.
למעשה התחלתי לכתוב, שאני חוגגת יומולדת. אבל אני לא.
ביום ההולדת הראשון שחגגתי בכלוב, הייתי בעיצומו של דכאון גדול,
כזה שזעזע את חיי ואת חיי הסובבים אותי.
אז ציתתתי את השירה של תירצה אתר, שהתנגן לי בראש כל אותה תקופה:
"אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש,
זה שברוח לרגע נרעד,
אלוהים שלי, השעה שלוש,
יום שני, שנת שבעים ואחת...
ולי יש היום יום הולדת,
תל אביב, השעה שלוש,
לא בכל יום אני נולדת,
ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.
אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש,
זה שברוח הרכין את ראשו,
חמישה במאי, השעה שלוש,
יום שני... מה אכפת לך, מה אכפת לך אם הוא יבוא?...
הן יש לי היום יום הולדת,
בשנה שעברה הוא שכח,
וגם בשנה שלפני שעברה
לא זכר, תמיד הוא מבולבל כל כך.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה."
וזה לא שהוא שוכח. כבר כמה שנים, הוא לא שוכח.
זה לקח זמן ומאמץ והמון דמעות.
אבל דברים רבים , אחרי שהשקעתי זמן ומאמץ ודמעות,
ההישג הופך להיות חסר ערך.
והשנה, אני אהייה לבד. לגמרי לבד. הוא, יהייה בחו"ל.
אני חושבת שאני מתחילה לתעב את החיים שלי.
לתעב את מה שאני מרגישה .
לתעב את הסיבה שאני מרגישה כך.
אני חושבת, שאני מתחילה לתעב את עצמי.
