פוסעת בעקבות האהבה

17 ילדים. בני 11 הם ילדים. לא?

ובכן. הם לא. בני 11 הם תת קבוצה של גיל הטיפש עשרה.

הם עוד לא לגמרי "טיפש" וגם לא לגמרי "עשרה"

מה שיוצר בליל של צווחות בקולות סופראנו של בנות

ושל בנים שקולם עוד לא השתנה.

אוצר מילים שמתחיל ב: "שתקו" ומסתיים ב "נוווו"

הם שולטים היטב ב"פרידמניות" מול "בובליליות"

הם עושים אן-דן-דינו. אבל הסוף שלו אמור לקבוע,

מי יתנשק עם מי. צרפתית.

הם עושים "משלוש יוצא אני", כדי להחליט מי יחבק את מי.

ולדעתי, אם אני אמתין עוד לא הרבה זמן,

יהייה כאן ביצוע מרשים של 7 דקות בגן עדן.

והם רק בני 11. תינוקות.

ממתי תינוקות משחקים במשחקים של גדולים?

והם נינוחים לחלוטין בתוך זה.

המינידומית, עומדת בסמוך לחבר שלה

(שאני מכירה אותו עוד מהבטן של אמא שלו. דווקא משפחה טובה)

והוא בנון שלנטיות, מניח עליה את היד לחיבוק מול המצלמה.

הוא מחפף בחיבוק עם שאר הבנות, שנראות מעולפות עליו,

אבל יסודי בהחלט כשהוא עושה את זה איתה. עם המינידומית.

אם זה לא היה מפחיד אותי עד אימה, זה היה מצחיק כל כך.

בגילם, אנחנו עוש שיחקנו בעופרה וירדנה,

ג'יברשנו באנגלית

וולכל היותר כתבנו את שם אביר ילדותינו בטושים צבעוניים,

על מחברות עברית ארבע עשרה שורות.

אלוהים נתן לגבר מוח וזין.

רק הוא לא נתן מספיק דם,

כדי להפעיל את שניהם בו זמנית.



זה לא אני. זה אמרו בטלויזיה.

ואם אומרים בטלויזיה, זה בטוח נכון. לא??

שיחת עידוד.

כמה מילים. נכונות.

המון חזיות ותחתונים.

שני זוגות נעליים.

ועוד זוג לחלום עליו.

שמלה אחת. בתאוריה.

טלפון דו קווי.

פרוזאק טבעי.

אני לא אוהבת לבכות. בוודאי שלא לבכות בפומבי.

אבל היום, הפוסט של ביג אן, גרם לי לבכות. לא בקטן. בגדול.

עם שפך של דמעות גדולות וחמות שנוזלות מהעיניים אל הלחיים ונופלות על הגוף.

בכי של החור הזה שלעולם לא יסגר. כי אין ספק שהוא לעולם לא יסגר.

בכי של כאב כל כך גדול שעוטף אותי וחוסם לי את הנשימה.

והבכי הרעיד את הגוף

וכל כך רציתי לצרוח

אבל שתקתי.

היה פירסום מיותר ו...

ירד.

אז התגברתי על הפחד

ולקחתי ריטאלין.

לא ברור לי איך לא ידעתי על זה קודם. איך לא חשבתי שזה מה שצריך.

כל הרעשים בראש ובסביבה, אלה שלא אפשרו לי להתרכז, הפכו לחסרי משמעות.

בשעתיים של עבודה, עברתי על חומר שאחרת היה לוקח לי שבוע.

וגם אי הנחת שבוססתי בה, התפוגגה.

אלכוהול, לא עושה את זה. לא עושה לי כלום.

וחומרים אסורים, לא עושים את זה.

(חיי שפמו של מוחמד. פלאשי ניסתה עלי...)

יחי הריטאלין.

אני לא אגיד לך.

אבל אולי תקרא ותבין.

אתם מגזים. אתה עובד גבולות שלא תוכל לחזור מהם.

אתה מסכן הכל.

רק תיזהר.

את הראש איבדת כבר.

שלא תאבד עוד דברים בדרך.

מרגישה כמו האיש בסופר, שמתעצל לקחת עגלה (זה בד"כ יהייה איש ולא אישה)

ומתהלך בין השורות, מנסה לאסוף את כל המצרכים

שנערמים בידיו. והידיים, כבר לא מצליחות לאחוז בהכל

וגם לקחת מוצרים מהמדף.

ופתאום, קופסא אחת נופלת

ובנסיון להרים אותה,

כל הערימה שהוא עדם בין זרועותיו,

נופלת ומתפזרת לרגליו

יש לי הרגשה מוזרה,

שחלק מהשיפורים של כלובי,

היו להזליף סטרואידים לתא של מס' הצופים בבלוג.

איכשהו, בכל בלוג שאני קוראת, עולה התמיהה,

על כמות הצפיות הבלתי רגילה.

היום - יום נישואין של ההורים
.
יום ג' - ברית ובר מצווה.

יום ד' - יומולדת לחבר טוב.

יום ה' - ובו שבת מכל מלאכתו....

יום ו' - יומולדת למינידומית ולאמאש'לה

יום ש' - יומולדת למינידום

שרק אלה יהיו הצרות שלנו.*




*המשפט מוקדש למאסטר של הבלונדה המפוספסת