פוסעת בעקבות האהבה

הימים האחרונים מזמנים לי שעות של בחינה עצמית. סוג של חשבון נפש.

מסתבר, שגם נפשות מתות, מתחשבנות עם עצמן מדי פעם.

התבוננתי על החיים שלי.

אני זוכרת את עצמי מגיל שנתיים וקצת.

והייתי מודעת לעצמי. אז כמו עכשיו.

מודעת מספיק לא לגלות שהתאהבתי. כמו גדולה. בשכן שהיה בן גילה של אמא שלי.

מודעת מספיק לא לגלות שנפצעתי קשה מהטיולון של אחי, לטפל בקרע הענק שנוצר לי ברגל, לבד.

בלי להפיק אפילו דמעה אחת. שבועות טיפלתי בפצע שקרע לי פיסה מבשר השוק, עד העצם.

מודעת מספיק , להתרחץ לבד, פתאום. לא לתת לאמא להכנס לאמבטיה, כי הילדים של השכנים,

פיתו אותי לשחק במשחק אסור ואז אחד מהאידיוטים, צבע לי נקודה ביוד סגול על הישבן.

מודעת מספיק , אבל ללכת אל ההוא ושוב ושוב...

מה לכל השדים, מביא ילדה קטנה, ממשפחה נורמטיבית, אוהבת ,מחבקת, מפליקה בקטנה,

להמנע מלבכות. להמנע מלספר להורים את הזוועת של חייה?

איך יכול להיות שפחדתי יותר מהפגיעה בהם מאשר מהפגיעה בי?

איך יכול להיות שלא בכיתי?

איך זה שיכולתי לשמור את הכל לעצמי?

איך ילדה ככ קטנה, יודעת לפחד ככה?