הלילה של טו באב.
הלילה שבו הבנות אמורות לחולל בכרמים ולמצוא את אהובן הנצחי.
הלילה שאני שוכבת, לבד במיטה, בבית מלא אנשים, מרגישה כל כך בודדה.
מייחלת לחיבוק מועך חזק שיגיד בלי מילים, אני אוהב, אני שלך, את שלי.
זה לא שאין אהבה...היא קיימת, אני יודעת. אהבה, כמו הצדק, צריכה להראות,
לא רק להעשות או להיות.
פעם, הייתי הכי פחות בודדה, כשהייתי לבד או עם החוקי.
לאחרונה, אני מרגישה הכי פחות לבד, בקרב אנשים, בקרבנו, הסוטים.
אמש, במפגש ההוא, עם השם הלא חוקי, הרגשתי כל כך ביחד,
למרות שהייתי לבד. למרות שאני לא ממש מתערבבת.
אולי באמת הגיע הזמן לשנות את החוקים של הלב.
אולי זה העיתוי להרגיש ביחד, רק עם עצמי, כשכל השאר,
הסביבה, הם המלצה בלבד.
קח את ליבי
זה לא נחוץ לי יותר...
אתמול אהבתני
ונשקתני
ונשאתני
וחיבקתני
היום לי עצוב
ואני מעוצבנת
אני כמו כלב עזוב
בתחנת הרכבת
כשאני לבדי
אז אני עצובה
תעלה אל חדרי
תעשה לי טובה
קח את ליבי
זה לא נחוץ לי יותר...
אולי אני לא יפה
כי אני מכוערת
אך כשאהבת אותי
אז דיברת אחרת
[b]
טו באב שמח לאוהבים.
לאחרים...אהבה מוערכת יתר על המידה.
שקלו את העניין
לפני 17 שנים. 29 ביולי 2007 בשעה 23:32
