פוסעת בעקבות האהבה

כמו כל דבר טוב בחיים, גם על אמש, על הטיול, הוטל תג מחיר.

הרגליים שלי, שכרונולוגית, הן בגילי ומעשית הן בנות 134, בערך,

התמרדו, לאור הצורך לטפס במעלה השביל לנחל דוויד,

כמו גם הצורך, לרדת משם בחזרה.

לאורך כל היום, היה ברור, ששלם אשלם מחיר. לפנות ערב,

התברר יוקר הטיול. הגב...זאת אומרת, נתפס. לא בפתאמיות,

אולם, אט אט, היכולת שלי, להגיע לקצוות הגוף, פחתה.

לא עזרו ליבובי האדקס, חימומי האמבטיה והשכנוע העצמי...

הבוקר, זה כבר נראה שצריך לטפל בעניין.

ואיך לטפל, כשנמצאים ביממלח...כמובן - מסאז'.

(לא שאני מתנגדת למסאז' שלא ביממלח, כידוע למקורבי).

הופקדתי בידיה המסורות של רעיה, גברת לא גבוהה ולא דקה,

בעלת חזות קשוחה ומבטא רוסי כבד, לטובת מסאז' רפואי.

מיד כשנכנסנו לחדר, היא פצחה בשיחה שוטפת איתי, ברוסית כמובן...

ואני, איבדתי את הביישנות המונעת ממני בד"כ לשוחח ברוית עם רוסים,

ועניתי לה במסגרת אוצר המילים המרגש שלי. שהטיב כנראה לתאר את הכאב.

מה אומר ומה אגיד...אני מלכת המאסז'ים. אין מקום שאליו אני מגיעה, ולא בוחנת

את אכויות העיסוי הטמונות בו. וזה היה מסאז' מקצועי לעילה...

הגברת כמעט ולא נגעה לי בגב. התרכזה בעיקר ברגליים. גלתה לי מקומות ברגליים,

שלא ידעתי שיכולים לכאוב. ומקומות, שהייתי בטוחה שכל מגע בהן, ישלח אותי לירח מכאבים,

שכלל לא כאבו. היא ידעה בדיוק איפה כואב, גם בלי שאמרתי.

הצוואר והשכמות, קבלו טיפול מסור, וכל הפלונטרים שהיו בשרירים השתחררו.

השעה של המסאז', חלפה עברה לה, ביעף. ובסופה, קמתי, כמו ילדה צעירה,

נטולת כאבים ומגבלות. קשה להבין כמה טוב כשלא כואב, אם לא כואב מראש.

אז עכשי אני רכה ונעימה מתמיד...מזיזה את גוייתי המעוסה, הישר לשלולית השמנונית והמלוחה.

אהההה

החוקי אישר, המלון הסכים, אנחנו נשארות יום נוסף.

אין על החוקי שלי

אין כמו במבה.