פוסעת בעקבות האהבה

היא,סוג של אמא עבורי.

היא שוכבת שם, במיטה של בית חולים.

היא שהצילה, שטיפלה, בחלק גדול מילדי העיר בה גדלתי.

היא שליטפה כשכאב, שלחמה למצוא את הסיבה לכאב.

היא שאיבחנה, עוד הרבה לפני שמצבים נהיו מסוכנים.

היא, שוכבת עכשיו במיטה הזו, נתונה לחסדי הרופאים.

והעולם...העולם שותק.

כאילו שלא השתנה דבר.

אפילו אני. כאילו כלום לא השתנה.

אמש, חגגתי לאושה.

היום ביקרתי חברים.

אבל התחושה... התחושה של משהו כבד לוחץ על החזה.

רוצה לצעוק ולבכות ולבעוט ולשרוט ולהרביץ.

רוצה למצוא את מי שעושה לה את זה. ולהעלים אותו.

רוצה להתחלף איתה.

היא, הרופאה.התפקיד שלה לרפא.

אני...זה התפקיד שלי להיות חולה. זה מה שאני עושה הכי טוב.

אז למה דווקא היא.

רוצה לבכות והדמעות מסרבות לצאת.

אני אוהבת אותך,