פוסעת בעקבות האהבה

כמה שאני שונאת את בית החולים הזה. לא שיש לי אהבה עזה לבתי חולים בכלל.

אבל את זה, אני מתעבת. מהיום שהוקם ובלע לתוכו את בית חולים "דונולו" על כל קילקוליו וסיאוביו.

אבל היא שם. אירוש. והיא חולה.

ביום שישי, קצת לפני היציאה ליומולדת של אושקית, אמא שלי צלצלה והודיעה לי.

אחרי חוסר האמון, בא הקפאון ואחריו הכעס. כעס נורא. זעם.

רציתי לרוץ אליה. לחבק. לקחת ממנה את המחלה, אלי. לתת לה כוח. אבל לא הייתי מסוגלת.

יצאנו ליומולדת ובתור שחקנית מהשורה הראשונה...אף אחד לא ראה. לא ידע.

והיום...הגיע הזמן. סופסוף הרגשתי מוכנה, להגיע לשם אליה בבטחון שאני לא אתפרק.

פנימית ד'.

כל מחלקות בית החולים, כמעט, מצויות במגדל אישפוז אחד.

פנימית ד', המחלקה ההמטולוגית, נמצאת בקצה מרוחק של בית החולים.

"..לכי עד הסוף, פני ימינה, לכי שוב עד הסוף, פני שמאלה..." ככה הסבירה לי,

הנערה במודיען בית החולים,את הדרך למחלקה.

הולכת והולכת ועם כל צעד, אני יותר מתעבת את בית החולים הזה.

כאילו שאין לאנשים האלה מספיק קשיים משל עצמם, גם דוחפים אותם, לאיזו פינה נידחת,

כאילו ויתרו עליהם כבר מראש.

הרגשה איומה. תחושה של חוסר הגינות בסיסית.

והיא...אירוש...עם חיוך על הפנים. חיבוק כמו תמיד. חזק ארוך חונק.

מניחה את הראש על החזה שלה. בולעת את הדימעה שבורחת לי.

היא תהייה בסדר.

היא חייבת להיות בסדר.

אין דרך אחרת.

אל מלא רחמים????

עכשיו זה הזמן להוכיח את זה.