פוסעת בעקבות האהבה

כאילו כלום.

כאילו שהיא לא בבית חולים.

כאילו לא עוברת בדיקות איומות.

כאילו אין את חוסר הוודאות הזה. הנורא. המשגע.

העולם ממשיך לסוב על צירו. גם אני.

רק העדשות השתנו. מעדשות שקופות בצבעים חמים,

אני עם עדשות עכורות, אפורות, עצובות.

היא, עוברת בדיקות מח עצם. אני, משלימה את הבליסה הטרום וינגייטאית...

מיקס פירות ים, שכנראה הותקן כהלכתו. קדירה נדיבה, מלאה במיטב שרצי הים.

חסילונים, דיונונים, דיונונים תינוקות, צדפות, סרטנים..כולם ברוטב חום ...וטעים?

לא ברור לי. הכל נטעם לי אותו הדבר. שטוח. אפור.

אמא שלי, מולי, דווקא שבעת רצון מהמזון המוגש לפנינו.

השרות, מחורבן. כיאה למי שהולך לאכול במעוז ההיטק השרוני, בהרצליה פיתוח.

תוצאות הבדיקות, לא ברורות. יש סימנים לסרטן. אבל חסרים סימנים אחרים שאכן כך.

מצד שני, אין שום דבר שיפריך את האבחנה.

חוסר וודאות.

אני שונאת חוסר וודאות.

זה עושה אותי עצובה ועצבנית.

ממש.