לפני 17 שנים. 15 באוגוסט 2007 בשעה 20:32
מוצאת את עצמי בדילמה. כפולה.
מצד אחד, רוצה להיות שם, איתה.
להחזיק את היד, לחזק, לתת כל מה שצריך.
מצד שני, חוששת. לראות אותה בכאבה, במחלה.
הגיעו תוצאות. זו כן לוקמיה. היא מרגישה איום.
מניחה שגם הידיעה, למרות ההקלה שבידיעת האמת, מקשה.
פוחדת שאתפרק, שם לידה. שאהייה יותר נטל מעזר.
ובבית. החיים נמשכים. צריכה לתפקד, לעשות, לחייך.
והחיוך, הוא הכי קשה.
אחרי כל חיוך, באה הרגשת האשמה.
איך יתכן שהיא שם, עוברת מה שהא עוברת
ואני בבית, ממשיכה את החיים, מחייכת.
פתאום גילית שמצאתי פתרון לשער הסורר,
והייתי כל כך מרוצה. מחוייכת, חיונית.
ואז באה המכה. ישר בבטן. היא שם.
איך אני מתעסקת בשטויות.
כן, אני יודעת. החיים חייבים להמשך.
זה גם מה שהיא רוצה.
אבל איפה מאפסנים את הכאב?
