היום היה לונה פארק.
הצעידה, התחילה מעט באיחור. ובתוך ענן.
בשעה 6 וארבעים דקות, נח על כל האיצטדיון, ענן אפרפר של לחות.
תוך דקה מתחילת הצעדה, הייתי שטופת זיעה, או טל או שניהם.
אין ספק, שזה לא נהייה פיסית קל יותר, כל העניין.
המדדים, הופכים להיות משופרים יותר, אבל הקושי, נותר בעינו.
כל צעד, כל פסיעה, בסיבובים הראשונים,
מזכירים לי, שאני ממש לא אוהבת את זה.
זה קשה, זה כואב, ובעיקר...משעמם.
אז אני מנסה להעביר את הזמן.
מעקב אחרי העוף הדורס, שיושב על חוט החשמל שעובר לצד האיצטדיון.
שיחה עם סבא וסבתא, בשמים מעל ונסיון לתרגם את השירים, לצלילהם אני צועדת.
יפשהו, באמצע הדרך, אני כל כך רטובה, שאני שוקלת להתפשט.
אבל מתפשרת על הפיכת החולצה לחזיה. חזיה כתומה זוהרת,
על גוף לבן מבריק מזיעה, בתוך ים של אנשים לובשי שחור.
אני עוף מוזר במיוחד, בקבוצה הזו. כולם, לובשים שחור,
כאילו, לא מסוגלים להשתחרר מהקונספט "שחור זה מרזה".
הייתי חושבת, שכולם כבר צריכים להבין,
ששחור לא מרזה וזה לא הלבן שמשמין.
אח"כ, היה "לונה פארק". אני אוהבת חדרי כושר. לא משנה עד כמה זה קשה,
זה עדיין מרגיש כמו מעבר בין מתקני פארק שעשועים. זה עולה, זה יורד, זה יודע לרקד...
ועוד יותר אח"כ, היה שעור אירובי מים.
25 לוויתנים, כמו ההיפופוטמים בפנטזיה, מזנקים לבריכה אולימפית אחת,
תולים עיניים בנערה יפיפיה, מעוצבת בשלמות, ומנסים לבצע במים, את מה שהקטנטונת,
עושה על שפת הבריכה.
מסתבר,שבגד ים שלי, ממש לא פועל. חלק ניכר מהזמן, נלחמתי עם החזון, שמשום מה,
רצה לזנק, אל מחוץ לבגד הים, וליצור מהומה זוטא אצל הקהל.
אח"כ, כשיצאנו, הבנתי למה זו הפעילות האחרונה בבריכה באותו שבוע.
אחרינו, היה צריך להשקיע הרבה פחות זמן בריקון הבריכה, לטובת החלפת מים.
העיקר שהיה קריר.
לא יאומן.
תם שבוע אחד.
הכל כואב. אבל אני עדיין מתפקדת.
מחר שבת, מחר שבת, שבת מנוחה.
לפני 17 שנים. 24 באוגוסט 2007 בשעה 14:47
