איילה שלוחה. ככה הוא אמר...
היום הגיע המשבר. הלילה היה קשה איום. לא הצלחתי להרדם. הייתי עייפה ועצבנית ורעבה.
כל ההבטחות, לעצמי ולסביבה, שאלך לישון מוקדם, לא פעלו.
בשעה 2 בלילה, עדיין לא נראו סימני עייפות. בשעה 5, השעון צלצל.
הפיתוי לא לקום, היה עצום. הכרית זעקה אלי, להשאר.
העיניים סרבו להפתח. והגוף סרב להתעורר. הרעב המעצבן...לא.
בכוח הכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה ומהבית.
בדרך, כבר גיליתי אל עלות הישנוניות. שעון הדופק, נותר בבית.
גורם מדרבן אחד, לא נמצא.
קפה שחור, במכון, סייע לפקוח את העיניים...וקדימה.
הקבוצה יצאה להליכה בשדרה.
השדרה, היא השלב שבין האיצטדיון לבין הדיונות המפחידות של וינגייט.
מסלול הקפי סביב מכון וינגייט, בין עצי שיטה ואשלים והמווווון חול.
לרגע קט, חשבתי להצטרף אליהם.אבל כוח הדחיה של החול, גרם לי להתעשת.
אלה שמכירים אותי, מכירים היטב את התעוב שאני חשה כלפי חול ים.
בדיעבד, כשהתכנסנו שוב בדשא, למתיחות וראיתי את ארגזי החול הנשפכים מנעלי הצועדים,
רווח לי. אין מצב או סיכוי שהייתי עומדת בעינוי הזה.
אז ירדתי לאצטדיון.
שעה שלמה של צעדה אינטנסיבית (בסדרי הגודל שלי),
החלה בדמעות. מכשיר הMP3 לא ממש מגיב אלי,
הגוף כואב כאבי תופת, בגלל הדילוג על שעור המתיחות אמש,
ומצב הרוח, מחפש להדחק בסדקים שבמסלול ההליכה.
אבל המוסיקה...אין כמו מארשים רוסיים, לעידוד צעדה.
תוך כדי שיחה עם סבא וסבתא שלי, בשמיים שמעלי, אני ממשיכה לצעוד
מבקשת מהם, שיעזרו, שישמרו שלא אוותר. ולאט לאט, הדמעות מתייבשות
והסיבוב השני, כבר בקצב מהיר ועליז יותר. מקהלת הצבא האדום, כולה, צועדת איתי.
וכשלפעמים, נכנס ואלס לפלייליסט, או אז, באה התושיה.
זה לא פשוט לצעוד בקצב של שלושה רבעים.
הפתרון המפחיד לעיני הסביבה, משעשע אותי מאד. אני מזפזפת על המסלול, לפי הקצב.
המדריכה, המשגיחה, רצה אלי, לוודא שאני בסדר.
ומתעלפת מצחוק למשמע הסיבה לשכרות הפתאומית שנפלה עלי.
הולכת וסופרת. סופרת סיבובים. סוג של ספורט אתגרי למוח.
נראה כלל לא פשוט לעקוב אחר הסיבובים. אז אני נותנת בהם סימנים.
סיבוב חמישי הוא חמסה, חמסה...
השישי הוא סיבוב של השטן 666
סיבוב שמיני, הוא בייגלה
וכך הלאה...
בסיומה של השעה, אני מגלה,
שהצעדה הניבה תוספת של 8.5% במרחק שגמעתי בשעת הליכה.
מחכה כבר ליום שאוכל לעשות את אחד מהסיבובים, בריצה.
צעדת כמו איילה, אומר לי אחד החברים מהקבוצה. מרוכזת, מפוקסת ובקצב מהיר.
אז נכון שהוא גבר והוא כבד מאד. אבל כשגם המדריכה מחמיאה לי,
אני סוף סוף מתחילה להרגיש שאולי משהו זז.
ההרצאה של היום, היתה על נעליים, מדרסים, סגנונות הליכה.
נשמע משעמם, אבל התגלה כמענין במיוחד. וגם המרצה שווה ביותר.
בשיעורי החיזוק, אני ממשיכה לגלות שרירים, שלא ידעתי מעולם על קיומם.
וגם כאלה, שנשכחו ממני, בסערת הניתוחים ברגליים,
או שהיה קל יותר להתעלם מהם, מאשר להתייחס אליהם.
מתיחות.זה יופי.
מחר, שיעור ראשון במים ובחדר כושר.
נראה לי שאני אוהב אותם.
כוסיות העולם , גורו לכן...
אני באה לכבוש אותו מכן.
לפני 17 שנים. 23 באוגוסט 2007 בשעה 11:16
