פוסעת בעקבות האהבה

היה ברור שהוא יגיע. המשבר.

הגוף כואב, ברמות שלא הכרתי. כאב מסוג לא מוכר. כאב שלא ניתן לברוח ממנו. השלד, השרירים,

העור. עושה רושם, שאפילו האויר המסתחרר מעלי, מהמאוורר, מכאיב. לאחר 7 ימי צעדה, הרגליים

שלי נזכרו להודיע לי, שנעלי הליכה, בנות 10, מסוג איכותי ככל שיהיו, כמה שיהיו נוחות, כבר לא

יכולות לשרת אותי. התוצאה, שלפוחיות כואבות מלאות בנוזלים, באצבעות הרגליים.

ושלפוחיות כאלה, אצלי, מעבר לכאב, יכולות לגרום נזק בלתי הפיך.

ולכן, אתמול, אחרי לילה קצרצר, שקילה מתסכלת ויום אינטנסיבי, אצתי רצתי לרכוש נעליים ראויות.

נעליים...אוח. האהבה שלי. לרכוש נעלי הליכה ראויות, הפך להיות עניין מדעי. החנות, נראית כמו

בוטיק מעצבים. המוכרים...ובכן...ספורטיביים. ואני. על משמני וכאבי, מתבקשת לעלות על משקל,

שמדגים את קימורי כף הרגל שלי ולזוועתי, לאחר מכן, מתבקשת לעלות על הליכון, לקפל את מכנסי

עד מעל הברכיים ולצעוד במרץ, תוך כדי שהנער שמאחורי, מצלם אותי הולכת, במצלמת וידאו,

שמקרינה את הזוועה, על צג פלאסמה בגודל אימתני, על הקיר מעלי.

לאחר מכן, הוא מתעקש להקרין את סרט האימה הזה , שוב ושוב, כדי להסביר לי, תוך כדי ניסיון שלי

למצוא מקום לקבור את עצמי, ש"הרגלים שלך , אינן נוטות פנימה או החוצה כשאת הולכת. ולכן את

צריכה נעל נטראלית...". סשן ההשפלה נמשך, כאשר מולי נפרסות מיטב נעלי ההליכה, התואמות

את הקשת הבינונית ומנח הרגל שלי. הצצה לתוך הנעלים, לבדיקת המחיר, מכה אותי בהלם. מחירי

הנעליים האלה, נעים בין 700 ש"ח לבין כמה אלפי שקלים. והעיצוב...ובכן, פיליפ סטארק, לא היה

שם. הצבעים נראים כאילו מישהו פרץ לבית חרושת לצבע ושפך באקראי צבע על הנעליים.

בהיותי, האישה ההגיונית שהנני, אני מחליטה להתעלם מהעיצוב ומהצבעים ולבחור בנעל הנוחה

ביותר. זו שהלכה איתי הביתה, היא בצבע תכלת, עם קישוטים בכחול כהה ואדום ושרוכים בכתום

זרחני. יחד עם הנעליים, באו איתי הביתה גם כמה זוגות גרביים, שאמורות למנוע את הופעת

השלפוחיות ובגד ים, שאמור למנוע את מופע הפורנו של ציצי המזנקים החוצה מתוך בגד הים,

תוך כדי מחול אירובי אינטנסיבי בבריכה.

לסיום יום האתמול, שהחל בשעות שלפנות בוקר, הסתיים באסיפת הורים בת 3 שעות, בבית הספר

החדש של הנער. ובויכוח שובר לבבות, עם אחד מיקירי התומכים, מכאן, שסיכם את העניין

ב"את מתחרפנת מדי פעם, לא נורא".

בסיכומו של יום, כשהחוקי חובש את שלפוחיותי, אני מקללת את הרעיונות המופרעים שעולים לי

בראש. מה פתאום אישה בגיל המגעיל, שמעולם לא הזיזה איבר מאיבריה, חושבת שהיא יכולה

לעבור טירונות סיירת צנחנים. ולשרוד. המחשבות על פרישה, על ויתור. על לקום מחר בבוקר ולא

בעוד שעתיים, היו האחרונות שאני זוכרת, לפני השינה.



שעתיים מאוחר יותר, השעון המעורר מצלצל ואני גוררת את גופתי הדואבת מהמיטה, לובשת את

בגדי השרד, השחורים, גופית בטן קצרצרה ומכנסיים, שניהם שחורים הפעם. כדי למנוע את הסינוור

וההתנגשות עם צבעי נעלי ההליכה החדשות. ובשעה 6 וכמה דקות, אני כבר שם, עם קבוצת

המטורללים כמוני. מבט אחד של המדריך עלי ותחקיר קצר, שולח אותי לשינה עירבה של שעה, על

הדשא, כדי למנוע הגדלת הנזק מהשלפוחיות. שעה מאוחר יותר, כשכולם חוזרים מהצעדה ופונים

לאכול ארוחת בוקר, אני נתקפת ייסורי מצפון קשים. באיזו זכות, אני בכלל אוכלת, לפני שהוצאתי ולו

קלוריה אחת.

ההרצאה של היום, דנה, למרבה הפלא, במשבר. מסתבר, שהמשבר, בשבוע השני של הקורס,

הוא לא נחלתי הבלעדית. זו תופעה ידועה. לא שזה עוזר במיוחד להרגשה המחורבנת, אבל לפחות

מדי פעם, טוב לדעת שמתקיימות אצלי תופעות נורמאליות. שאני כן כמו כולם.

אחרי הבטלה של הבוקר, חדר כושר הוא שינוי מבורך. מסתערת על האופניים, לחמם את הגוויה

ואח"כ, בחדווה בלתי מוסתרת, רצה בין המתקנים. לונה פארק, כבר אמרתי, לא?

ומשם, לבריכה. אירובי מים.

רק לצורך הידיעה. בספר שלי, מים מקומם באמבטיה. או בברז. בריכה, ים או כל מקווי המים

האחרים, הם אופציה מיותרת בד"כ. אבל יש שיעור. ובזוכרי את המדריכה המדהימה של יום שישי,

אני מנחמת את עצמי בכך, שאם לא יועיל, לפחות הנוף משגע.

ובכן...זו לא אותה מדריכה. במקום הנערה המדהימה מיום שישי, מופיעה אישה, מבוגרת מאד,

גבוהה מאד, רזה מאד ומציגה את עצמה בשם מושי ארוש. במקום לאפשר לנו להימלט מאיימת

המבוכה של הופעה בבגד ים, מול מיטב שחייני המדינה וחתיכיה, לתוך המים, היא מושיבה אותנו

על הטריבונות, בבגדי ים, כדי להסביר את חוקי המשחק. היא מצחיקה הגברת הזו. אחרי ההקדמה,

שכללה, הסברים לשפת הפנטומימה שבה היא מעבירה את השיעור, אנחנו מזנקים לבריכה תוך כדי

הורדת מפלס המים בעשרות סנטימטרים.

השיעור מתחיל. מושי, מתחילה להדגים על שפת הבריכה, את מה שאנחנו אמורים לעשות במים.

היא רצה וקופצת, מוחאת כפיים ומניפה ידיים. צועדת קדימה ואחורה. התחושה היא, שבעוד רגע,

היא נופלת לתוך הבריכה. וכמה שניות אחר כך, בעוד אני מציגה את האפשרות זהו, לקולגה שלצידי,

היא אכן נמצאת על בגדי הלייקרה הססגוניים שלה ועל נעליה, בתוך המים.

מסתבר, שלפעמים, שומן הוא גורם חיוני בגוף. מסייע להישרדות. אלמלא השומן בגופי, שמנע ממני

לשקוע, הייתי בהכרח טובעת, בשנייה שבו נגמר לי האוויר בריאות מרוב צחוק. אבל האמת חייבת

להאמר. אחרי הצחוקים וההשתוללויות. השיעור היה קשה מאד. האויר נגמר בריאות, והשרירים

דואבים.


מחר יום חדש.

מה לא אעשה כדי להיות כוסית בלונדינית וגו'...