פוסעת בעקבות האהבה

החלקים היחידים שלא כואבים עכשיו, הן הציפורניים.

הצפורניים, המפוארות, עטורות הפרנץ', על בניה מאקריל.



אני שונאת לצעוד. זו ההכרה האיומה שהגיע למוחי, הבוקר.

זה משעמם, זה מתיש, זה כואב בגב,זה לא כיף.

מה שאומר, כמובן, שאני אצטרך למצוא פעילות אירובית אחרת,לטווח ארוך.

כרגע, זה מה שיש.

מחר, אנסה לצעוד בשדרה. אני חוששת מאד. נראה לי קשה לצעוד בשביל חולי.

כל חברי הקבוצה, טוענים שההליכה שם נעימה יותר, משעממת פחות

והחול, הגבול המאד ברור שלי, לא יגיע לנעלים.

לעומת זאת, שיעורי החיזוק והמתיחות, מהנים ומענגים.

אחרי שהסכנתי עם מראה החתולה שהוציאו מהאסלה, הנשקפת מהמראה בשעור שלאחר ההליכה

ומפוזות סרט הפורנו הגרמני, הנשקף מאותה מראה בחלקים אחרים של השיעורים,

עכשיו, אני יכולה להתרכז בעשיה.

ואצלי, כרגיל, אין אפורים. יש רק קצוות.

אין ויתורים. עוד 10 תנועות, עוד 30 ניעות, עוד 60 שניות להחזיק את המשקוליות סטאטי.

הידיים מרגישיות כאילו במקום עצמות, משחילים לי שיפודים מלובנים.

הגב, בקושי מצליח להחזיק את הגוף זקוף.

שעה שלמה של מאבק ביכולות המוגבלות שלי, בכאב ובמיוחד בעניין הזה, שדופק את הכל.

הגרביטציה. הכוח שצורח לי מלמטה, תוותרי, תראי כמה המזרון נעים ונוח.

כשנגמר השיעור, ההרגשה היא שהשרירים הפכו לסריג קשרים, למקרמה.

ואז, אחרי רבע שעה הפסקה...שיעור מתיחות.

לכאורה, נשמע קליל. ובכן, לא קל למתוח. ואני, כמובן חייבת להגיע לעוד קצת מתיחה,

עוד סנטימטר, עוד פסיעה.

הגוף שלי, מחולק לשניים, לאורכו.

צד שמאל, המחזיק ברגל הפחות מקולקלת, גמיש הרבה יותר ממה שהיה מצופה,

מגוף במשקלי. ואילו צד ימין, בעל הרגלהמקולקלתמאד, בעל רמת גמישות של גוף בצפידת מוות.

הנסיון למתוח את שני הצדדים שווה בשווה, משעשע ביותר. הוא מצליח לעיתים, אבל בד"כ,

אני נמתחת בכל צד בנפרד.


בסוף היום, אני מרגישה הזדהות רבה עם יהדות ספרד,

תחת האינקויזיציה, ובמיוחד עם המכשפות.





מה אני לא אעשה כדי להיות כוסית....וגו'