פוסעת בעקבות האהבה

בירו, בירו, בירוקרטיה.

חדר הכושר של וינגייט, שייך לוינגייט.

תוכנית וינלייף, הטירונות שלי, רק שואלת מוינגייט זמן ומקום.

מה שגרם לזה, שהבוקר, הגעתי למקום ובאנחת רווחה,

הבנתי שעדיין אין אישור לשימוש מיוחד בחדר כושר.

שינויי מזג האויר, הלחות ומן הסתם המאמץ והלחץ על הרגל המחורבת,

גרמו לי לסבול כאבי תופת. בשעה שש ושלושים, הייתי כבר אחרי כמה כדורי

אופטלגין. ועדיין, הרגל הרגישה כאילו מישהו חותך אותה בסכין קהה.

את העייפות מהלילה הכואב, העברתי בשינה, אצל אחת הבנות שנשארות לישון בוינגייט.

השיעור הבא, היה שיעור אירובי. מחול אירובי.

מלאת עוז עזוז ומלוא החופן חששות, הגעתי ונעמדתי , כהרגלי,

מאחורי ישבנה החטוב של המדריכה.

העניין הזה של מדריכות למחול, אצלי הוא ברמת החתמה. בדומה לבעלי חיים,

שמכירים בדמות הראשונה שהם רואים עם הגיחם מהביצה/רחם,

כך גם אני. הישבן של המורה הראשונה בכל תחום מחול שאי פעם נגעתי בו,

הופך להיות האורים והתומים שלי בנושא.

לא מסוגלת להוריד את עיני מהישבן. לא מסוגלת לתפקד עם מורה אחר/ת.

מה אומר ומה אספר...שיעור מחול אירובי, פעם ראשונה בגילי המופלג...

ממש לא התלהבתי מהעניין. אבל בהיותי האדם הכפייתי שאני, לא מוותרת.

העיניים נצמדות לישבן ולרגליים. והגוף מחקה את התנועות.

אחרי שעה, מזיעה כמו בסאונה, גיליתי, שפעם ראשונה או לא,

הכושר שלי משתפר והקואורדינציה בין כל הגפיים, לא רעה.

שעה שלמה. של צעדי רדיפה, ממבו קדימה , ממבו הצידה, צעדי וי

ועוד כל מיני צעדים בעלי שמות מוזרים,בלי הפסקה. בלי לוותר ובלי לטעות.

אוחחחח, הגאווה...

ואח"כ, זינוק לשיעור אירובי בבריכה.

הפרשי הטמפרטורות, מזכירים לי כל פעם מחדש, את מותו של דדו (דוד אלעזר).

הפעם, מדריך. תלמידה של המורה מיום שני, מושי.

לפעמים, יש לי הרגשה שחלק מההכשרה של החברה האלה, מדריכי האירובי במים,

כולל גם לייצנות או משחק.

אנחנו משתדלים לא לטבוע, והוא, בשיא המרץ, מדגים על שפת הבריכה, את התרגילים הנדרשים,

בליווי פנטומימה שלא היתה מביישת את גדולי הפנטומימאים. כולל פרצופים סובלים,

בתרגילים הקשים, הנפות רגליים, הדגמות מרגשות של מחול עם המציל הנבוך,

ועוד כהנה וכהנה, כאשר ידבנו ליבו.

בקיצור, שמח בוינגייט.



מחר,

היום האחרון של השבוע השני.

וביום ראשון, שקילה.

מקווה לא להתאכזב כמו בשבוע שעבר.

קשה לי להאמין שחצי כבר מאחורי.