שבוע חדש. שנת לימודים חדשה.
הדומית, כדרכה, אדישה לחלוטין לסביבה. היא כבר בקרה בבית הספר,
סייעה למורות להתארגן, וודאה שהכל נעשה כדברה. והלכה לישון רגועה ומרוצה.
כשחזרה, הדבר הראשון שהיה לה לבשר, הוא, שהבנים מרגיזים ומעצבים.
נו... שויין, התפוח לא נפל רחוק.
הגבר, שב מלא עוז ועזוז מהחטיבה. המעבר מבית הספר היסודי על שלל בעיותיו,
לחטיבה בה הוא מראש מוערך, נחשק על ידי המגמות הכי יוקרתיות, ויכול לבחור את דרכו,
עושה לו פלאים, גם ברצון וגם בביטחון העצמי שלו, שנוסק פלאים.
סופסוף,כולם יודעים את מה שהוא ידע. שהוא באלפיון העליון.
ובטירונות...כמו בטירונות. שום דבר לא פועל כמו שאני רוצה.
הירידה במשקל כל כך קטנה, שאני מתביישת לחשוב על זה.
הגוף שלך בסטרס, הם אומרים...
הכל בגלל התקלה, העיכוב בירידה...
ככה צפויה הירידה...
מזל שלא ידעתי מראש.
כשהייתי אצלם בפגישה הראשונה, דובר על כ 10% ממשקל הגוף,
בחודש הראשון, אם הייתי יודעת שהם דברו על גוף של דוגמנית מאד אנורקסית,
מן הסתם, לא הייתי מתחילה בהרפתקאה הזו.
מזל שהם לא אומרים שאני לא מתאמצת או לא מקפידה.
הייתי מקפדת את ראשו של האומר.
ובינתיים, אני מתחילה להנות ברמות בלתי מוסריות מהפעילות האנ-אירובית.
כל תרגילי הכוח והמתיחות. משקולות. מכשירים. כיף גדול.
אולי, בתוך הגוף הסופגנייתי שלי, שוכן גוף נוסף, שרירי, נטול שומן,
של מפתחת גוף מקצועית, כזו עם שרירים מנופחים, צבועים בשמן חום.
ברגע שאתחיל להנות מהפעילות האירובית באותה רמה...
או אז, אני אהייה רגועה, שלפחות השגתי משהו באירוע הזה שנקרא ווינלייף.
לפני 17 שנים. 2 בספטמבר 2007 בשעה 12:42
