פוסעת בעקבות האהבה

יש לי שני מחזרים חדשים.

בעצם,במונחים של וינגייט, זה שניים.

במונחים של מחוץ לחומות וינגייט, יש לי גדוד קטן. של מחזרים.

וכל אחד מהם, בעל אופי ועניין שונים.

האחד, מושבניק קשוח, עוסק בצח"כ.

הוא מהקבוצה שלי. מה שמכתיב את זה שהוא בקושי זז, עדיין.

הבחור מגיע כל יום לחדר הכושר, אחרי שאני מתחילה לדווש,

ולא מסיר ממני את העיניים.

לדעתי, אם לא היה לו לא נעים, הוא היה עובר לדום ומצדיע.

השני, מטרוסקסואל, ענק, שמהיום הראשון נידב את עצמו לכוון אותי.

משהבין שאני בלתי מתכוונת, נרגע.

בשעור מתיחות, מצאנו את עצמינו, שלושה, מול המדריך.

וזה,האחרון, בטוב ליבו במיעוט התלמידים,

ערך עלינו ניסויים, שמן הראוי היה לקבל להם אישור "הלסינקי"

אנחנו נתלנו מלמעלה, משכנו, טיפסנו, לחצנו ונמתחנו.

והמטרו, הוא מלא עוז ועזוז וחיוך מרוח על פניו.

לקראת סוף השיעור, הבנתי את מהות החיוך.

הוא היה קשור לפעולת כוח הכבידה על מכנסי.

מסתבר, שהסתובבתי רוב השעור, עם מכנסיים באמצע הישבן

וחוטיני שחור זועק על עורי הלבנבן...


כמה נעים לדעת , שזוג חוטיני שחורים, יכולים להעלות חיוך על פניו של אדם...


מחר, יום אחרון לפני טרוף החגים