פוסעת בעקבות האהבה

בשעה כזו, בדיוק היום, לפני 8 שנים, אתה עוד היית.

צילצלת אלי, מוקף בכל חברי המקהלה שלך,שאשמע,

איך למרות הזונדה, למרות הניתוח...איך אתה שר.

נשמעת כל כך מאושר.

ואני. אני התביישתי בדמעות שעלו לי בעיניים,

התביישתי בהתרגשות שלי.

אמרתי לך, "אוי, סבא..."

אני הרי הבטחתי לך מסיבת הפתעה ליום ההולדת 80 שלך.

ושם, ישירו וירקדו וישמחו. ואתה. הייתי בטוחה , שם תתן את הופעת חייך.

אז, כדי שאף אחד מסביבי לא יזהה את ההתרגשות, את החולשה,

אמרתי שלום, סגרתי את הטלפון, ניגבתי את הדמעה הסוררת.

בלילה ההוא, המר והנמהר, היא התקשרה. דודה שלי.

בואי מהר,סבא עומד למות. ואני הרגעתי אותה. היא היסטרית מטבעה.

אבל בכל זאת התלבשתי ונסעתי לבית החולים.

ואתה היית ערני ומשועשע. למרות שהמוניטור הראה בעיות.

רגע לפני שהלבישו לך את מסיכת החמצן, עוד סיפרת לי בדיחה.

ואז, הכל התהפך.

תוך דקות, הדופק החל לרדת.

אני ניסיתילהלחם. לריב עם כל בית החולים, שיורידו אותך לטיפול נמרץ

שיביאו את רופא טיפול הנמרץ אליך. שיעשו משהו.

סבא שלי. האיש שיכל לנאצים, והקים משפחה מהחורבות.

האיש שהגיע ארצה והתחיל שוב מאפס ובנה את הבסיס לחיים של כולנו.

סבא שלי החתיך, שכל החברות שלי התאהבו בך...

הזמר, הסולן. סבא שלי...

סבא שלי, שהלך לניתוח, כי אני אמרתי שצריך.

סבא שלי,שהסתרתי ממנו את הסיבה לניתוח, כדי שלא יאבד את שמחת החיים

שהאמין, שאם אני אומרת, אני יודעת.

סבא שלי, פתאום עומד למות.

ובבית החולים...הם כבר ויתרו עליך.

בשביל מה להלחם על מישהו שהוא כמעט בין 80.

אני נלחמתי בשבילך, סבא שלי...

נלחמתי בבית החולים, נלחמתי ברופאים,

הזעקתי את כל מי שרק יכולתי וקשור לתחום הרפואה.

אבל הכל לשוא, מול קריש דם קטן אחד.

בשעה שש ושלושים בבוקר, נכנסתי לחדר

ובקשתי מכל הרופאים שיצאו.

הם כבר לא יכלו לעזור לך.

ניתקתי אותך מהמכשירים ושמתי בכף ידך שהיתה עוד חמה,

תמונה של בני משפחתך. אלה שנרצחו על ידי הנאצים.

אלא, שכל חייך התייסרת, שמכולם, רק אתה נצלת ולא הצלחת להציל אותם.

בתקווה מטופשת,שעכשיו, סופסוף, אתה איתם. קצת יותר שליו.

ואז, ישבתי לצידך, מניחה את הראש על החזה שלך, שלא פועם יותר,

על הגוף שלך, שמתקרר. ושרתי.

שרתי לך את כל שירי הערש והאהבה העתיקים, האידיים, שהיית שר לנו

שאמא שלך, היתה שרה לך...


סבאלה...כבר שמונה שנים שאתה איננו

אומרים שרק צדיקים נפטרים מהעולם בערב ראש השנה,

ואתה...אתה היית ראשון בינהם.

אבל אני לא מפסיקת לכאוב, להתגעגע, להתאבל.

אין רגע שבו אני לא מתייסרת על הביטחון שבו קבעתי שצריך ניתוח

אולי, אם הייתי החלטית פחות, לא היית נכנס לניתוח, היית עוד איתנו.

כל בוקר, ברכיבה, אני מקשיבה לשירים שהיית שר.

משוחחת איתך...מקבלת כוח ממה שהיית אומר.

אתה כל כך איננו לי

אתה כל כך איתי.


סבאלה שלי.

אני אוהבת אותך.