פוסעת בעקבות האהבה

זהו. הוחלט.

הדבר הזה, שאני קוראת לו גוף,

איננו גוף אנושי כלל ועיקר.

הדבר הזה, במקרה הטוב,

הוא תוצרת לוואי של נחיתת חייזרים על פני כ"א

ובמקרה הפחות טוב, אוסף של איברים, משומשים, לא מרופא,

שבנסיון לשמר את הסביבה, הרכיבו אותם יחד לכדי גוף לכאורה.

אני, ידעתי את זה תמיד.

היום, גם שם, בוינגייט, מודעים לעובדה.

ומעשה שהיה, כך היה:

אני חיה עם מחלה. היא מהסוג הקשה, אבל בר טיפול.

כדורים, שמירה על תזונה ופעילות גופנית

והאנשים שחיים עם המחלה הזו,

חיים היטב ולאורך זמן.

כל האירוע הזה, של וינגייט, בא כדי לגרום לי להפעיל את הגוף.

דיאטות, אני יודעת לעשות לבד. ואפילו בהצלחה.

ובכן, ככל אדם מהישוב, התחלתי את המשטר, בידיעה,

שאחרי זמן לא רב, המדדים אמורים להשתפר.

אבל אצלי, כמובן, הם לא.

ולכן, אמתכם, היא אחת האנשים היחידים בארץ,

שקבלו הוראה, כדי לרזות ולשפר את מצב המחלה,

עלי להאיט את קצב הפעילות הגופנית, ולא להעלות אותה.

ולראיה, היום, בזמן האירובי, רכבתי בנחת, בלי מאמץ.

ואכן, השיפור היה ניכר.

לצורך העניין, קבלתי תדריך "מקרים ותגובות - טרום פעילות"

ובו צרוף אינסופי של אפשרויות, שלאורן,

אני צריכה להחליט על עצימות האימון.

מסקנה, מהיום, כל תחילת אימון, היא סוג של מבחן פסיכומטרי.

תרגול המוח לצד תרגול הגוף. ממש מולטי טסקינג.


ובפינת, בואו נביא לג'ול את הקריזה,

החליטה מנהלת האירוע, שדיאט קולה בצהריים,

שלא לדבר על הבוקר, זה דבר רע.

והכריזה מלחמה על הדיאט קולה שלי.

הגברת איננה מבינה, את עוצמת הקשר בינינו

ושפגיעה בדיאט, משמעותה, פגיעה אישית בי.

יש מלחמה ואני אנצח.

ויוה לה דיאט