זה היה קשה.
החזרה, אחרי 4 ימים של יציאה מהשגרה המטורפת של וינגייט, היתה קשה.
למרות שהתנהגתי יפה,שמרתי היטב להצמד לתפריט, עם פספוס אחד, בגלל אושה.
והלכתי. כן, כן, למרבה הפלא, קמתי בשני בקרים נפרדים ויצאתי לצעוד,
במרחבים המוריקים של השרון.
ואפילו, הסתערתי על חדר הכושר המקומי, בקריאות קרב,
תוך גרימת התקף לב לזקני העיר המדוושים במרץ וקוצר נשימה לנשותיהן.
למרות הכל, היה קשה לחזור. במיוחד לאירובי. השעה הראשונה של הרכיבה,
הרגישה כמו עינוי סיני למתקדמים. שרירי הרגליים בוערים, פרקי הירך נוקשים,
לקצב מארשים צבאיים קומוניסטיים. והגוף, מזיע את עצמו למוות...
אבל הזמן, כמו הזמן, הוא בשלו. אחרי 60 דקות, זה נגמר, בעוד כמה מאות קלוריות שרופות.
בחדר האוכל, חיכתה לנו הפתעה. לקראת סיום הקורס, תוספת חלבונית למזון.
התוספת , היתה לא צפויה ומפתיעה, ומי שפער את פיו בתדהמה, הג'וק קפץ לו ישר לתוך הפה...
מנות החלבון היו בגדלים שונים. החל מג'וקאלעך תינוקות בני יומם ועד ג'וקים מכובדים ....
בסלט, בין הביצים ועל ערמות הבראן פלקס.
העניין הסתיים בחטיף חלבון, טעים, למרבה הפלא....
אח"כ, חיזוקים, שיהפכו אותי בסוף לסופר וומן
ומתיחות, שיעור שגורם לעצמות שלי לשיר...
אהההה, נשקלתי, היתה תמורונת לאגרה...
כוסית, ג'ינג'ית....וגו'
לפני 17 שנים. 16 בספטמבר 2007 בשעה 15:29
