פוסעת בעקבות האהבה

כל כך מרוגשת.

הדמעות עומדות בזוויות העיניים.

דמעות שמחות.

היום, בצהריים, בדיוק חזרתי מת"א נכנסתי למיטה והטלפון מצלצל. מס' לא מוכר. ג'ול, שואל הקול בטלפון...את יודעת מי זה???

ג', היה חבר שלי, בערך המיום הראשון בפנימיה. הוא היה בכיתה יב', בחור יפה תואר. בלונדיני, עיניים כחולות בורקות, שזוף ככל הסביבתיים. אהוב הבנות. אני הייתי בכיתה ט'. שמנה, נטולת ביטחון עצמי לחלוטין ומאוהבת נואשות במ', בן כיתתו של ג'. מ' השרמנטי, שיגע אותי במהלך כל השנה ההיא. פיתה וגירה, אבל אף פעם לא היה משהו אמיתי. ג', לעומת זאת, הפך להיות חבר נפש. עם סיום התיכון, הוא חזר לבית הוריו, וכמו כל נער מתבגר, נכנס לעימותים איתם. מאז, הוא הפך בן בית אצלי. אח נוסף במשפחה.
שנה אחרי, בני המחזור של ג' ו מ', כבר היו מס' חודשים בצבא. ב 5 ביוני 1982, החל מבצע שלום הגליל. והם, החברים שלי, בני המחזור הבוגר, כולם היו בצבא. לילות שלמים לא ישנתי. התעוררתי כל חצי שעה לשמוע מבזק. לשמוע את שמות ההרוגים.
באחד הימים, שמענו שנ' נפל. נ', היה בסיירת מובחרת. רסיס של פגז, פגע ברימון זרחן שנשא על גופו. הוא נהרג. השבר בבית הספר היה גדול. האבל היה קשה. ואנחנו המשכנו להיות צמודים לרדיו. חוששים לשמוע שוב את הקשה מכל.
לאחר מס' שבועות, הוא חזר. ביום שישי אחד, הוא הגיע, ג', ישר אל החדר שלי בפנימיה. אבל הוא כבר לא היה אותו אחד. הוא היה שונה. הוא לא דיבר. הוא לא סיפר. הו רק שתק באותו סופ"ש. ישן על המיטה שלי ושתק. מאז, הוא לא חזר אל עצמו.
חודשים אח"כ, הוא התחיל לספר. בהבזקים. הוא היה בשיירה שהופצצה על ידי כוחותינו. הוא לא נפגע. חברים שלו, אנשים שהוא חי איתם, נלחם, מתו כמו זבובים לידו. להערכתי (הבלתי מקצועית בעליל), ג' לקה בסוג של הלם קרב. אבל הוא לא סומן ולא טופל.
מס' חודשים אח"כ, בעת חופשה מהצבא, ירדנו בצוותא, ג', א' חבר שלי מהילדות ואני, לאילת. שקי שינה, תרמילים...נסיעת נוער. שם, מול האש, הם יצאו מהארון מולי. שני החברים הכי טובים שלי. שני האנשים שהיו לי כמו אחים, שניהם, גילו לי באותו ערב, שהם הומוסקסואלים. באותו רגע, בגיל פחות מ 16, לפני למעלה מ 24שנים, הרגשתי שעולמי חרב עלי. חזרתי הביתה, ובמהלך שלושה ימים, ישבתי במיטה, בוהה בחלון ובוכה. וג', ניסה להסביר, להרגיע. אז, הוא אמר, אז במלחמה, משהוא השתנה. שם, ליד גופות חבריו. זה כאב כל כך, עד...עד שיום אחד ניערתי את עצמי. הסברתי לעצמי שממש לא איכפת לי עם מי הם מקיימים יחסי מין. וחזרנו לשגרה. המון זמן, עוד הסתובבתי, בחורה יחידה בתוך חבורת גברים הומוסקסואליים
והחיים היו נהדרים.
אח"כ,כשהכרתי את החוקי, הוא ניסה לשנות את חוקי המשחק. הוא חש שג', לא מתייחס אלי בכבוד הראוי. ויום אחד, עשיתי את הטעות הפטאלית והשארתי את שני התרנגולים לבד בבית. מאותו היום, לא ראיתי את ג' יותר. משך תקופה קצרה, הוא היה מתקשר מדי פעם. ואח"כ , נעלם.
ניסיתי לחקור את החוקי ביחס להתרחשויות של היום המר והנמהר ההוא. אבל החוקי התתמם.
מאז, במהלך 15 השנים האחרונות, ניסיתי למצוא אותו. שאלתי וחקרתי. ניסיתי כל קשר שהעלתי
על דעתי. כל פעם שעברתי ליד בית הוריו, חשבתי עליו והתגעגעתי. עוד אתמול, עברנו שם שוב ואמא שלי ואני , העלנו זכרונות והתגעגענו.

"ג'ול", הוא חוזר. "יודעת מי זה"??...הלב שלי כאילו נעצר. 15 שנה לא שמעתי את הקול שלו. וכאילו רק אתמול שוחחנו. הוא כאן, בארץ, חוזר לקנדה לפנות בוקר.

ישבנו שוב, כמו לפני 24 שנים. ג' א' ואני. השלמנו פערים. בחברתם, שניהם יחד, שלושתינו יחד, הרגשתי שנסגר לי עוד מעגל בחיים. שפיסה חסרה, שיצרה הצטלקות מכוערת, חזרה למקומה.
4 שעות עברו כמו שניה.

הוא חוזר מחר לביתו, לבן זוגו האהוב. היום, אנחנו חזרנו אחד לשניה. ואני מאמינה שלתמיד.