פוסעת בעקבות האהבה

הגיע הזמן, הגיעה העת

מחר, בשעה 5 בבוקר, הנער הפרטי שלי

הילד המוכשר והקסום שלי

האדם הראשון שהפך אותי לאמא

עולה לתורה. בפעם הראשונה.

מי שמכיר אותי, יודע שאלוהים הוא לא גורם בחיים שלי.

מי שמכיר אותי טוב יותר, היה יכול להיות בטוח שהעליה לתורה תתקיים, על פי כל כללי הטקס.

אבל גם אלה שמכירים אותי הכי טוב, לא העלו על דעתם, שאחרי העליה לתורה, באמצא הלילה,

אני אחליט, שהילד שלי צריך לעלות לתורה בכותל המערבי.

אז מחר, אחרי הטקס ה"רשמי" בבית הכנסת של החלק הדתי של המשפחה,

נעלה , אני והחלק הבלתי דתי בעליל, לירושלים, לעשות את הטקס בעל המשמעות, בעיני.

החלק שיקשור את הילד שלי. הגבר, למסורת של המשפחה שלו. לדברים החשובים באמת .

אנחנו נעלה את ירושלים על ראש שמחתינו, לא כי צריך. כי אנחנו רוצים.

כי זו העיר שהחזיקה את המסורת של המשפחה שנים אחורה.

כי גם ההורים של הסבים שלי, שם, באירופה, לפני שעלו בעשן, העלו אותה על ראש שמחתם.

מחר, בשעה כזו, הילד שלי יקשור את כל הקצוות של המשפחה והמסורת והארץ והאמונה.

ואני, אחזיק את המצלמה ואצלם אתעצמינו לדעת, רק כדי שאפאחד לא יראה את הדמעות

בעיניים.

סופסוף מתחילה להתרגש.