פוסעת בעקבות האהבה

ארבע בבוקר, לא נרדמת.

מנסה להתיש את עצמי, להתמוטט.

הכלוב, מתעלף בשעה ארבע בדיוק

ומתעורר לחיים שוב בארבע ועשרה.

מנסה שוב להרדם ולא מצליחה.

ציפורי הבוקר הכלוביות,

כבר כותבים את הבלוגים שיקראו בבוקר,

מן עיתון אישי שמגיע למכורים,

עם החיבור של המחשב לחשמל ושלנו למחשב.

חשבתי שהחזרה לשגרה, תביא לרגיעה מסויימת,

עד כמה שיכולה להיות אצלי בנשמה.

בס"ה, הכל טוב...מתכוננת בשמחה

לשלושה ימי עבודה של 18 שעות אינטנסיביות,

שלפניהם יומיים מנוחה ועיסויים, בשבוע הבא, באילת.

סוף סוף יש לי את הזמן להתרכז בלימודים.

אבל במקום שיראו לי יותר קלים, הלימודים,

הם הופכים ליותר מאיימים, גורמים לי לפקפק

ביכולת שלי לעשות, את הדבר היחידי שאני עושה

טוב, אניסטנקטיבית. אז למה אם זה כ"כ קל,

זה נראה כל כל קשה ומאיים בלימודים.

אולי אני עוברת גיל התבגרות מחדש

אולי זה גיל התפקחות. מעצמי, מהיכולות שלי,

ממה שאני כן ובעיקר ממה שאני לא.

מהקשרים שאני בונה ומקיימת,

לפעמים אני רוצה לחזור להיות תינוקת,

פשוט להיות בלי אחריות, דאגות, פחדים.

לדעת, שכשאבכה, יהייה מי שיגש לנחם.

מי שידע להתמודד עם המצוקה, בלי להשבר.

בלי לברוח. מי שיקח אותי לידיים ויחבק חזק

ינגב את הדמעות, ינשק בלחי

ויבטיח, שהכל, אבל הכל יהייה בסדר.

ושאני אאמין. כי מי שמבטיח, בטוח מקיים,

כי אני בכלל לא אדע שיש מצב של "לא בסדר".

ואולי זה רק רק משבר קטן וזה עובר...