פוסעת בעקבות האהבה

כמה שאת כנועה ומתמסרת, הוא אומר לי,

הרופא שלי, החבר...

האיש שמכיר אותי גם מבפנים. באמת מבפנים.

אנחנו מכירים כבר 20 שנה.

יש לנו טקס. טקס מרפא.

כשאני נכנסת אליו למרפאה,

הוא קם מאחורי המכתבה העצומה שלו,

זו ששומרת לו על דיסטאנס מהעולם,

ומחבק אותי. חזק. חיבוק אמיתי,

של שני אנשים שעברו כברת דרך, אחד לצד השני.

מספרת לו מה כואב בגוף. הוא, כבר יודע לאבחן גם מה כואב בנשמה.

וכדרך הרופאים, גם המשוכללים שבהם,

היכולת שלו לעזור, מוגבלת.

מחליפים עקיצות וצחוקים, עד שאני מרגישה לא נוח,

שאני מעכבת את האיש הזה,

שכל שועי הארץ מתדפקים על דלתו, ממלאכו.

ואז, השלב השני של הטקס.

הוא שוב עובר לקדמת המכתבה וחיבוק, ענק.

ושם, בחיבוק הזה, בעומק המגע המרפא,

למשמע המילים הנלחשות לי באוזן,

עולות הדמעות עם הצחקוקים.

"נצור את הרגע הזה", אני אומרת לו.

"לך בלבד, יש את הזכות לחוות את הוורסיה הזו שלי,

את הוורסיה הכנועה והמתמסרת."

יש כאלה שמוכנים לשלם שאני אהייה כזו במציאות"

והדמעות מטפטפות על המון מרשמים של תרופות,

והחיוך, מייבש אותן.


והשמש, ששוקעת מולי, פתאום מאירה יותר מבבוקר.

אולי חברים נבחנים לאורך זמן שהם שורדים.

בטוב ובעיקר ברע.