יתגדל ויתקדש שמי רבא
איך מבכים חברה שאיננה?
איך מדברים בזמן עבר, על אחד האנשים היחידים שהיו בטוחים בחיים שלי?
איך חושבים על הגוף שלך החם , קר, לבד שם?
איך לשחרר אותך לאנשים זרים, שישטפו ויעטפו ויזרו חול בעיניך?
איך בכלל אפשר לחשוב עליך "ואל אפר תשובי?"
איך מתארים את החיבוק האמיתי, העוטף, האוהב?
איך בכלל מדמיינים, שאין יותר את החזה המזמין להניח עליו את הראש, לקבל ליטוף?
ואת העיניים הכחולות כמו ים, שלא יביטו בי יותר באהבה?
איך מדמיינים שיהיו זמרים, אבל אף אחד לא יהייה עם הקול המדהים שלה?
ומפגשים של שמחה, עם שירה וצחוקים, מי תשיר עכשיו את כל השירים הגסים ברוסית?
ומי תצחיק אותי ותגרום לי לבכות, רק כי היא שם והיא כזו?
ועם מי אני אתייעץ כשהילדים חולים?
ועל מי אני אסמוך, כשאני לא מאמינה לרופאים אחרים?
ומי יטפל בכלל, בכל הילדים האחרים?
ובכלל, מה פתאום יתגדל ויתקדש שמי רבא
היא לא האמינה בו אוני בטח לא
ולמה לברך אותו כשהיא מתה ולא תהייה יותר
איזו מן נחמה זו? למי?
המשפחה שלה, תקרע גם את הבגד.
לי, נקרע הלב.
אהובה שלי
איך הלכת והשארת אותנו כאן לבד?
אומרים שבשבוע האבל, רוחו של הנפטר משייטת בביתו,
לראות כיצד נפרדים ממנו. לראות את אוהביו.
את, אהובתי, יודעת.
להתראות אישה אהובה.
לפני 16 שנים. 13 בינואר 2008 בשעה 14:25
