פוסעת בעקבות האהבה

ובאילת, כל כך קר,

שאפילו ההחלטה לצעוד נמרצות, לא יכולה להתקיים. הרוח חודרת 3 שכבות בגדים

והריאות מחשבות להתפוצץ מפתיתי הקרח שנוצרים בהן בכל נשימה נוספת.

אז עצרתי בפיצוציה הקרובה ורכשתי במו ויזתי, מארז של 200 מ"ל וודקה ושני רד בול.

ובחזרה, במעלית, בעליה לחדר. היא נעצרה. המעלית. ואני בתוכה.

תרגיל בהתמודדות עם הקלסטרופוביה.

אחרי 10 דקות של צלצולים, שאף אחד לא שמע, חייגתי למודיעין בזק

וזכיתי לשוחח עם המרכזנית של המלון בעל חמשת הכוכבים הגדולים.

תוך מספר דקות, הגיעו מיטב בחורינו, הקבטים, העלו והורידו את המעלית,

כשאני בתוכה, כמובן, ישובה על הרצפה, קוראת "מנטה" בניגון תהילים.

לאחר שוידאתי שהם מודעים, שבצד השני של התא, שוכנת משקולת,

שעשויה להפוך אותי למלאווח, הם הביאו מיכשור, ופרצו את הדלת.

המבט המופתע שעל פניהם, כשמצאו אותי על הרצפה, עוד ירדוף אותי.

זהו. הכאב לא נגמר. גם לא מתקהה.

אולי הוודקה עם האיכס, תעשה את התרגיל,

לפחות לכמה שעות.

ומחר, יום חדש.

לה, כבר לא.

לי.