לפני 16 שנים. 30 בינואר 2008 בשעה 22:34
רוצה לבכות.
רוצה לבכות על הכל. על כולם.
על המשפחה שלי שמרוב אהבה, כבר לא יודעים להתבונן בפרטים.
על החוקי שלי למרות שידע לאן הוא הולך, דבק בי כמו רות המואביה למרות הכל.
על הילדים שלי, שהגרילו אמא כזו דפוקה. הם עוד לא יודעים עד כמה.
על עצמי. על כל הדפיקות שלי. על המרדף המתמיד אחרי האושר,
שתמיד מסתתר מעבר לגבעה הבאה וזו שאחריה או אחריה.
על 35 שנים של הסתרה
ועל 31 שנים כשבצל מככבים בתי חולים.
ועל אלה שבהמשך, שגם בהם מככבים בתי חולים.
רוצה להודו.
קרחת צבועה בירוק
וחופש.
שילטפו לי את השערות ויקראו לי בייבי.
הולכת להוציא את הדובי שלי מהאיחסון
ולילל קצת.
