פוסעת בעקבות האהבה

הכל בלשון נקבה.

הכל בקבוצות של שלוש.

שלוש סבתות, שלוש אמהות, שש שנים.

השנה, בפעם הראשונה, השמיים לא בכו איתנו. אולי זה סימן. אבל אני, ממתי אני מאמינה בסימנים?

אז היינו שם. אני וכל המשפחה המאמצת. ואחותה, שנראית בדיוק כמו שהיא נראתה.

והמון ילדים. חלקם נולד אחריה. חלקם קטנים מכדי לזכור. אבל כולנו היינו שם.

לפעמים, אני מקנאה באנשי הכלוב בעלי יכולת הכתיבה הרהוטה, אלה שמסוגלים להרגיש,

לנתח את מה שהם מרגישים, להגיע למסקנה, או לדעת מה השאלה שצריכה להשאל, ואח"כ,

לפרוס את כל המשנה הזו, סדורה, לוגית, משעשעת לעיתים. אני בקושי מצליחה לכתוב לוג.

תאור העניינים. פעם, בתקופה שטרום הכלוב, טרום הבלוג, הייתי מסוגלת לכסות את הכאב,

את החלל. יכולתי לבכות ולהוציא את העצב מהמערכת. לשטוף אותו בדמעות. ואת השארית,

לטפח באלגנטיות, מתחת לכיסוי הזה, ההסוואה. היום אני כבר לא. אז אני כותבת את עצמי לדעת,

מנהלת יומן אירועים, מדווחת על הקליפה. ותקועה עם כאב מצטבר. והוא עולה וגואה ולוחץ

ומכאיב יותר ממה שאני יכולה לסבול. או שאין כזה יותר. אפשר להמשיך ולצבור.

ואף אחד לא יכול לעזור. גם הקרובים שבאנשים. גם אלה שמכירים מספיק. רק חושבים שמבינים.

מכל ימי הקרה האחרונים. היום היתה צריכה להיות קרה. היום היה צריך להיות אפור.

היום, היו הטיפות צריכות לעזור לי להסוות את הדמעות. כי כבר שש שנים. ולי יש עוד אמא שלי,

אהובה ובריאה ואוהבת. ואני לא מאמינה באמונות טפלות אז אני לא אכתוב בע"ה או טט"ט או ח"ח.

אבל השמש זרחה היום ורק הדגישה את הכאב. והסחרחורת שחזרה וגורמת לי להרגיש בסרט אימה

והתחושה האיומה שמשהו נורא צריך לקרות לי, כי אחרת, אני אתפוצץ. אגמר.

או אולי אני אקח את זה לידיים שלי.